<h1>תוספות רבינו שמואל ב"ר יצחק</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית. לא קתני אשה בלא ה"א כמו בתולה נשאת דריש כתובות [ב' ע"א] משום דאקרא קאי דכתי' כי יקח איש אשה. ובכמה מקומות דקתני האשה שהלכה [יבמות קי"ד ע"ב], האשה שהלך בעלה [שם פ"ז ע"ב], האשה שנתארמלה [כתובות ט"ו ע"ב], קאי נמי אאשה דקרא. ועוד דגבי סתם אשה דרך לשנות בה"א לפי שזהו שם ששייך בכל הנשים, אבל כשבא להזכיר איזו אשה, קתני בלא ה"א בתולה אלמנה גרושה חלוצה, והיבמה דקתני בה"א אקרא קאי. א"נ אגב רישא. ועבד עברי [י"ד ע"ב] ועבד כנעני [כ"ב ע"ב] לפי שביאורם בצדן. והא דלא קתני העבד העברי כמו אמה העברייה, לפי שהיא מבוררת דליכא אמה אלא עברייה.
נקנית בשלוש דרכים. אין לדקדק בכך דהכא קתני מעשה קודם מניין, וכן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים (שותה), בתולה נשאת ליום הרביעי [כתובות ב' ע"א], ואיכא דוכתי דתני מניין קודם, בז' דרכים בודקין [זבין פ"ב מ"ב], ארבעה אבות נזיקין [ב"ק ב' ע"א], בג' דרכים שותה סוריא [גיטין ח' ע"א], שהתנא לשון הרהיט ומיושב טפי קתני.
בדינר ובשוה דינר. בעדויות [פ"ד מ"ז] תני לה מקולי ב"ש. ואע"ג דבקבלה מאחר הוו ב"ש לחומרא, בקדושי' קמייתיה אתשיל תנא.
בפרוטה ובשוה פרוטה. לא הוה צריך למתני אלא בשוה פרוטה כדתנן פ' הזהב [ב"מ מ"ה ע"א] גבי ה' פרוטות האשה מתקדשת בשוה פרוטה, אלא דמעיקרא מפר' מה הוא כסף ובתר הכי קאמר דשוה כסף ככסף. וא"ת זה מנ"ל דהא גבי עבד עברי אצטריך קרא בגמרא [ט"ז ע"א] ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף. וי"ל דגלי לן בעבד עברי מיניה ילפי' בכל דוכתא. והא דאיצטריך ישיב לרבות שוה כסף ככסף גבי נזקין בפ"ק דב"ק [ז' ע"א], משום דהתם כתי' מיטב וס"ד דכסף דוקא. ומשום הכי איצטריך קרא בעבד עברי ולא יליף מנזקין דה"א אם בא לקנות (עצמו) [עבד] בקרקע לבעי מיטב. ובפ"ק דשבועות [ד' ע"ב] דדריש כלל ופרט וכלל בפדיון הבן, לא איצטריך לשוה כסף אלא למעוטי עבד וקרקעות ושטרות. [גליון. ורבינו יצחק ב"ר אברהם הקשה מירושלמי [ה"ב] דגרסינן אהא דאמרי' לקמן [ח' ע"א] בכסף הוא נקנה ואין נקנה בתבואה ולא [בכלים], בכל אתר את עבד שוה כסף ככסף, והכא לית את עבד שוה כסף ככסף. שניא היא דכתיב כסף כסף, אלמא דכסף דהתם כסף דוקא קאמר [ול"א] שוה כסף ככסף, אלא יש לפרש... אלא בכל מקום מסברא ש"כ ככסף, ובנזקין איצטריך ישיב משום דכתיב מיטב, וגבי עבד דכתיב כסף כסף למכתב קרא מהאי טעמא דהוי דוקא].
וכמה היא פרוטה. מילתי' דב"ה איצטרך לפרושי. האטלקי (של) מפרש ר"ת איטלי' של יון. ואין לתמוה על הק' כמו שושנכיא על שם שושן בעזרא [ד' ט'].
היבמה נקנית. לא תנא מניינא, אע"ג דהוה מצי לפרושי למעוטי ממניינא דרישא כסף ושטר דלא תימא [דלהוי] לכולה מילתא כאשה. ומניינא דסיפא למעוטי גט דלא נילף ק"ו מאשה כדלקמן [י"ד ע"א], משום דבחדא מילתא לא שייך מניינא, אע"ג דגבי אתרוג תני ולירק בדרך אחד, התם בא לפרש דברים החלוקים בו, וכיון דלא תני מניינא ביבמה לא תנא בע"ע וכנעני א"נ לא איצטרך בהו מניינא למעוטי.
מ"ש הכא דקתני. המ"ל משום דבעי למתני וקונה את עצמה דלא שייך למתני ומקדשת. מיהו המ"ל וניתרת דגבי הקדש שייך לשון היתר.
וכסף מנלן, לא היה צריך לאריכות זה אלא וכסף אקרי קנין דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וכתיב השדה אשר קנה, אלא דמייתי דכסף דאשה מקרי קנין, והא דלא תני נקחת לישנא דקרא, משום סיפא דלא שייך ולוקחת.
<h2>דף ב:</h2>
א"נ שדות בכסף יקנו. לא מייתי קנין כספו, דבעי לאתויי קנין שדה.
דאסר לה אכ"ע כהקדש. והרי את מקודשת לי להיות לי כמו מקודש לשמים [נדרים מ"ח ע"א] להיות לשמים, ופשטא דמילתא מזומנת לי כמו וקדשתם היום דמתרגמינן ותזמנינון.
ה"א בעל כרחה. והא דתנן האיש מקדש, דכבר אשמעינן הכא דבעל כרחה לא. והיבמה נקנית דקתני אע"ג דבע"כ, אגב רישא.
א"ה קשו קראי. תימה דאיכא טובא זכר ונקבה יד ורוח שמש ומחנה, ועוד מאי א"ה. ויש לפרש א"א בשלמא דטעמי' דמתני' לאו משום דרך לא קשו קראי דאיכא טובא הכי, אלא כיון דאמרת דטעמיה דמתניתין דהכא ודהתם משום דרך, א"כ מדשני בלישני דק במילתא דדוקא הוא וקשי קראי אהדדי.
הכא דבתורה קאי ותורה איקרי. תימה מלחמה נמי איקרי לשון נקבה דכתיב [ש"א ל"א] ותכבד המלחמה, ואי משום דדרכו של איש לעשות מלחמה תורה נמי דרכו של איש ללמוד, וי"ל דהכא בתורה גופא מיירי שקראה הכתוב דרך, והתם יצאו אליך באנשי מלחמה קאי שדרכן להלחם.
נתני דברים וניתני שלשה. ואע"ג דאמרי' לעיל הכא דבאשה קאי תני לשון נקבה, היינו משום דתני דרכים וטפי הו"ל למיתני דברים שהוא לשון זכר לגמרי, כדקתני בכל דוכתא על שלשה דברים עשרה דברים נבראו שבעה דברים בגולם הסתכל בג' דברים.
אתרוג שוה לאילן בג' דרכים. מפרש [במשנה] בערלה וברבעי ובשביעית ופ"ה דערלה ורבעי נוהג בו כאילן כדאי' [התם]. וקשה דליתני נמי ששוה לאילן לענין כלאים דאין כלאים בכרם, ועוד דר"ה שלו שבט כאילן כדאמרי' פ"ק דר"ה [ב' ע"א]. ויש לפרש דלענין ערלה ורבעי נמי לא איצטרך לאשמעי' שאלו מצות נוהגות בו.
<h2>דף ג:</h2>
שייך בהו. בפ' נערה [כתובות מ"ו ע"ב] פ"ה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, זה אכתי לא קים לן ועל זה הולך ודן, ולמאי דפריך דבעי למילף מבושת ופגם דקטנה יש ליישב פי' זה, וכאן פי' בע"א.
<h2>דף ד.</h2>
יציאה דכוותה קא ממעט. פי' מה יציאה מרשות אדון כשיש כסף דאדון הוי, הכי נמי ביציאה מרשות אב שיש כסף דאב הוי וכן משמע לשון הקו'.
בהפרת נדרים מיהא נפק לה. הוה מצי למימר לענין תרומה בבת כהן לישראל כדתנן פ' אלמנה [יבמות ס"ו ע"א], אלא השוה בכל נשים קאמר. א"נ נקט הפרת נדרים שהורע כח האב דומיא דיציאה דאדון שהורע כח אדון, גליון.
זרע פסול מנין. בזרע זרעה פסול קאמר דהיא עצמה כיון שנבעלה לפסול לה פסלה.
מאן בלעם. התלמוד דורשו מבלי חפץ בלעם, ויש ליתן טעם דלא הוי לשון ממאן מדלא קרי מיאן כמו [איכה ב'] ניאר מקדשו ולפי הדייקות אין ראוי לקרות מיאן, אלא אפי' הוא לשון ממאן מייתי הכא שמצינו הברת אן בלא יו"ד.
ויצאה חנם אלו ימי בגרות. וא"ת אמאי לא נקט ימי נערות בריש, וי"ל דמעיקרא דרש קמייתא כדמסתברא. א"נ משום דמיו"ד דאין כסף דרשי יש כסף לאדון אחר דהיינו בנערות דבבגרות אין זכייה לאב כלום, וא"ת כי משני בא זה ולימד על זה אכתי תקשה דלכתוב אין כסף דמשמע נערות, וי"ל דנמי הוה מוקמי' בבגרות ויתור יו"ד ליש כסף בנערות.
לא נצרכה אלא לבגר דאילונית. וא"ת דלימא חד לבגר דעלמא וחד לבגר דאילונית ונערות מנלן, וי"ל דלא מסתבר לחלק בבגרות.
דלא אתיא סימני נערות. וא"ת הא בקטנותה אין לידע, דסימני אילונות אמרי' בהערל [יבמות פ' ע"ב] דהיינו בת עשרים שלא הביאה ב' שערות, ואע"ג דיש סימנים שיכול לידע שקולה עבה ושיפולי מעיה כזכר, הא אמרי' גבי סריס עד שיהו כולן בו וה"ה באילונית. ועוד קודם שנדע שהיא אילונית כבר יצאה בשש. ע"כ נ"ל דלא הוו זביני דקאמר שצריך האדון להחזיר מעשה [ידיה] כשיגלה למפרע ואם יעדה דלא הוי יעוד.
<h2>דף ד:</h2>
מעיקרא דדינא פירכא. הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש נילף מהיקשא דאמה העבריה דאמרי' לקמן [ט"ז ע"א] ואם אחרת יקח לה הקישה הכתוב לאחרת, ובירושלמי [פ"א ה"א] ממעט דאין אשה נקנית בחזקה מק"ו משפחה כנענית מובעלה, וה"ה דהוה מצי ממעטי' כסף אי לאו דכתיב קרא. אבל סוגיא דתלמודא משמע דהוי יליף בק"ו אי לאו דאיכא פירכא, וי"ל דאיצטרך כי יקח [שקונה בפרוטה ולא בעי' ב' פרוטות] כדאמרי' בפדיון [י"א ע"ב]. א"נ משום ובעלה, וכי בעי למילף בק"ו ה"מ (למילף) [למימר] הכי אלא ניחא ליה למימר פירכא למיעקר ק"ו. [ולי נראה דאי מהיקישא הוה ממעטא מובעלה, אבל מק"ו בעי למילף דלא נוקי מיעוטא... אכסף, והיינו טעמא [דלא יליף מהיקישא] כיון דצריכה לשאר דרשות, אבל בק"ו איכא למימר דאהני קרא ואהני ק"ו. וכן צריך לפרש לקמן [ט"ו ע"ב] גבי מה מי שאינו נגאל באלה. ובמכילתא [פר' משפטים] איכא דיליף מהיקש דקאמר התם מנין שהאשה נקנית בכסף דכתיב ואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לעליון מה עליון בכסף אף תחתון בכסף.
היכא דיהבה איהי לדידיה. אע"ג דמלשון הברייתא משמע דעיקר קידושי כסף איצטריך למילף, התנא שונה כאלו לא שמיעא ליה [מדוכתא] אחרינא. וא"ת וקיחה קיחה למ"ל, מדכתיב כי יקח ולא כי תקח ילפינן שהיא לא תקדשנו. וי"ל דהוי מוקים בקנין [שטר] וביאה.
ובעלה מלמד שנקנית בביאה. וא"ת הא אמרי' בר"פ הבא ע"י [יבמות נ"ה ע"ב] אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה לענין שנקנית בהעראה, אלמא דקניא בביאה. וי"ל אי לאו דכתיב ובעלה לא הוי גמרי קידושי ביאה מקיחה דעריות כיון דקיחה דידהו לא איירי בקנין, אבל השתא דכתיב ובעלה גמרי' מעריות להעראה כגמר ביאה.
אמה העברייה תוכיח. אע"ג דלקמן [ט' ע"ב] לא ידעי' דאין אמה העברייה נקנית בביאה אלא מובעלה, הכא לא בעי למימר דלא ליכתוב כלל אלא דה"א דלהא מילתא לא צריך.
<h2>דף ה.</h2>
מנין שאף בשטר. בק"ו מאמה העברייה שאין נקנית בביאה ונקנית [בשטר וכו'], ליכא למילף משום דאמה גופה מדאיתקש לאחרת נפקא לן לקמן [ט"ז ע"א], ולרב חסדא דיליף מלא תצא כצאת העבדים, כיון דלדידיה האב כותבו והכא בעל כותבו ליכא למילף מיניה.
מה לכסף שכן פודין בו. וא"ת ונילף מקרקע שאין פודין בה הקדשות כדתנן פ' יש בכור [בכורות נ"א ע"ב] ומעשר שני טעון צורה, ושמא אין אשה נקנית בקרקע ואת"ל דנקנית י"ל כיון דמכח כסף נקטי' שייך למיפרך שכן פודין הקדשות ומעשר שני, ועי"ל מה לקרקע שכן קונה מטלטלין באגב. ועוד דא"ל חליצה תוכיח והשתא נמי המ"ל הכי אלא דניחא ליה למימר מעיקרא דדינא פירכא.
מה יציאה בשטר אף הויה בשטר. לענין שתתקדש בע"כ, אין סברא ללמוד מקנה מקונה.
אף יציאה בכסף. אף יציאה בביאה לא פריך דלהתרחק ממנו מגרשה ועוד מפני ערות דבר רגיל לגרש ויש לו לפרוש.
קטיגור יעשה סניגור. גבי אמה העברייה דפריך לעיל [ד' ע"ב] שכן יוצאה בכסף לא שייך, שנמכרת לשום עבדות ומגרעת פדיונה.
בכתיבה מתגרשת. ולשמה דרשי' מלה, א"נ תרי וכתב לה כתיבי.
קאי בגירושין. ולא בעי למימר קאי בכתיבה ממעט כתיבה דפשטא דקרא משמע דוקא בכתיבה דקאמר והיה אם תמצא חן וכתב משמע שיש לעשות בזה הענין.
לא ליכתוב רחמנא בשטר. לרווחא דמילתא עושה צריכותא דויצאה והיתה איצטריך לכמה דרשות.
<h2>דף ה:</h2>
מה לצד השוה שכן ישנו בע"כ. פ"ה ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העברייה. וקשה לר"ת אם זה חשוב בעל כרחה מה שמוכר בתו בע"כ א"כ חופה נמי ישנה בע"כ שמוסרה לחופה בע"כ. ועוד מאי קאמר כסף מיהא באישות בע"כ לא אשכחן הלא מקדש את בתו בע"כ. וי"ל דמכירה חשיב בע"כ דחוב הוא לה שאם היתה בת דעת לא היתה מתרצה, אבל חופה וקידושין שסוף לינשא לא חשיב בע"כ שאם הי' בת דעת הי' מתרצה. ור"ת פי' דחופה וקידושין כיון דאב במקום בתו קאי לא חשיב בע"כ, אבל מכירה לכך חשיב בע"כ כיון דאדון יכול ליעדה בע"כ דאב ובע"כ דבתה, והא דאמרי' לקמן [י"ט ע"ב] אשר לא יעדה מלמד שצריך ליעדה לא שצריך לעשות מדעתה אלא צריך להודיעה דלשם קידושין מייעדה, וכן גבי גט חשיב בע"כ בפ"ב דגיטין [כ"א ע"א] שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ אע"ג שבמקום בתו קאי, כיון שהבעל יכול לגרש בע"כ דאב ובע"כ דבת.
ורב הונא אמר לך. לית הלכתא כרב הונא מדאמר לעיל ולרב הונא דאמר חופה קונה משמע דאיהו הוא דקאמר הכי ואנן לא סבירא לן. והא דקאמר לעיל [ב' ע"א] הך סברא לאו משום דאית לי' דרב הונא, אלא משום דבעי למילף כסף משטר וביאה וכיון דאיכא למיפרך שכן ישנו באישות בע"כ לא ילפי, אבל הכא חופה בעי למילף משטר וביאה וכסף וכיון דאשכחן פירכא דישנו בע"כ אפי' בלא אישות לא ילפי'.
ומה כסף שאינו גומר. ואיפכא ליכא למימר ומה חופה שאין קונה גומרת כסף שקונה א"ד שיגמור, דמאי אולמיה דכסף אחר כסף. ואפי' אחר השטר לא חשיב כמו חופה אחר כסף ושטר. גליון, ועוד כסף אחר השטר איכא למיפרך מה לחופה שכן גומר אחר כסף, ע"כ.
חופה שגומרת א"ד שתקנה. וא"ת ונימא דיו מה גומרת אחר כסף אף לא תקנה אלא אחר כסף, ולמאן דאית ליה דיו היכא דמפרך ק"ו ניחא, וי"ל דמה שגומרת להיות כנשואין לא שייך דיו לענין קדושין.
הא נתן הוא ואמרה היא פ"ה דמי לכי תלקח. וקשה דכי תלקח הוי קדושין כדמוכח בריש פרקין [ב' ע"ב] דה"מ למכתב תלקח אי לאו משום דרכו לחזור, אלא יש לפרש דדמי לכי תקח. והא דלא קתני נתנה היא ואמר(ה) הוא משום דלא פסיק ליה דבאדם חשוב מקודשת כדאמרי' לקמן [ז' ע"א].
נעשה כמי שנתנה. איכא דוכתי [חולין ט"ז ע"א] דלא משני נעשה וצריך ליתן טעם.
האומר אהא. בלא נזיר עובר לפניו משמע טפי נזיר מתענית, מדלא קאמר למחר ולכך חשיב לה יד.
הב"ע דאמר לי. השתא מסיק לשמואל דלא הויין ידים. ותימא דבריש נזיר [ב' ע"ב] פריך אמילתא דשמואל דאמר והוא שנזיר עובר לפניו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ומשני אמרי בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי, אין הנזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר, משמע דמסיק דהויין ידים. וי"ל דהרי את מקודשת בלא לי דמי לאין נזיר עובר לפניו דאין מוכיחות כלל דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ועל זה מסיק הכא דלא הויין ידים, אבל בנזיר דקאמר לימא קסבר שמואל לא הויין ידים בעי למימר אפי' מוכיחות כלל כי הנהו דריש נדרים [ב' ע"א] מודרני ממך (מפורשני) [מופרשני] ממך ומשני בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריני והויין ידים, וכן משני בריש נדרים דאמר שמואל בכולן עד שיאמר שאיני אוכל לך, ופריך לימא קסבר שמואל לא הויין ידים, שמואל מוקי מתני' כר' יהודה דאמר לא הויין ידים ואמאי דחיק שמואל לאוקמי ומאי קושיא אי ס"ל בכל דוכתא דלא הויין ידים לכך מוקי כר' יהודה דס"ל כוותיה אלא ודאי קים ליה לתלמודא דקסבר שמואל בכה"ג דהויין ידים. ור"ת פי' דשמואל בכל דוכתא ס"ל לא הויין ידים והאי דנזיר דמשני אמרי' בזמן שנזיר לשון גמרא דנזיר משונה ואמרי הוי כמו אין דבזמן שנזיר עובר לפניו הויין מוכיחות אין הנזיר עובר לפניו ידים שאין מוכיחות הן ולא הויין ידים. ובריש נדרים דפריך אמאי דחיק שמואל לאוקומי מתני' כר' יהודה דלא מסתבר לאוקומי מתני' כיחידאה כדאשכחן בפ' כל הגט [גיטין ל' ע"א] גבי המלוה מעות את הכהן דלא בעי שמואל גופיה לאוקומי כעולא דאמר הא מני ר' יוסי היא דיחידאה הוא, אע"ג דשמואל פסיק בפ"ק דב"מ [י"ב ע"א] כר' יוסי דעשו שאין זוכה כזוכה.
<h2>דף ו.</h2>
עצורתי. יש ליישב דהוא מלשון אשה עצורה לנו [ש"א כ"א] דה"פ כתמול שלשום היתה אשה נאספת לנו ולא עתה ואנו טהורים. וניחא דכל אלו הלשונות לישנא דקרא, ותפוסתי מלשון ותפשה.
לא יהיה לו עסק עמה. שפעמים תהא מקודשת ולא ידע ובגיטין פעמים שהיא מגורשת ויש לחוש באשת כהן, א"נ בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר.
<h2>דף ו:</h2>
המקדש במלוה אינה מקודשת. אפי' המעות עדיין בידה בעין כיון דמלוה להוצאה ניתנה הני מעות דידה נינהו, והוי כמקדשה במעות שלה. אבל אמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת מכ"ש דארוח לה זמנה כדפ"ה. תדע דאמרי' לקמן בפ"ב [מ"ז ע"א] ובמכר לא קנה, ובפרקין [כ"ח ע"ב] תנן יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה דהיינו שא"ל אחר שמכר השור מכור לי פרתך בדמים שאתה חייב לי אלמא חל המכר במחילת מלוה, והא דאמרי' בפ"ב דסנהדרין [י"ט ע"ב] דאמר שאול לדוד מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת, כגון שקדשה דוד בעושר שהיה חייב לו ולא במחילת העושר.
דארווח לה זמנה. פ"ה דאמר לה התקדשי לי בהנאה זו שהיית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך והערמת רבית היא ולא רבית גמורה דלאו מידי שקיל מינה. ואע"ג דאמרי' בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"ב] שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול ד' זוזי ואימר ליה לפלניא דלוזפן, הכא כיון שנתקדשה לו בכך אסור. ור"ת פי' שהיא חייבת לאחר ובא זה ונתן לו פרוטה לארוחי זמנא וקדשה בהנאתו זו. ואע"ג דאמרי' נמי שרי ליה לאינש למימר לחבריה שקול ד' זוזי ואוזופי לפלניא כיון שמתקדשה לו הוי כאלו הלוה חוזר ונותן לו דאסור משום דהוה כשלוחו. וא"ת בתחלת מלוה היה יכול להעמיד שהיא היתה נותנת פרוטה לאדם לפייס את זה שילוה לה ולר"ת שהוא נותן פרוטה למלוה שילוה לה, וי"ל דהנאת מלוה משמע מלוה שהיה עליה כבר, א"נ רבותא נקט אע"פ שבלאו הכי כבר מלוה זו בידה.
הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו. תנאי קודם למעשה צריך והן קודם ללאו ותנאי כפול אלא שמקצר לשונו לפי שחידוש זה לא בא להשמיענו. ול"ד לתנאי ומעשה בדבר אחד, דהיינו כשסותרים זה את זה כי האי דפ' מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"א] ע"מ שתחזיר לי הנייר.
ע"מ שתחזירוהו לי. וא"ת הא אם הקדישו אין (מקודשת) [מוקדשת] כדמוכח בפ' מי שמת [ב"ב קל"ז ע"ב] כיון דקאמר לי מידי דחזי ליה קאמר, ובנדרים פ' השותפין [מ"ח ע"א] תנן גבי מעשה דבית חורון כל מתנה שאם הקדישה אין (מקודשת) [מוקדשת] לא שמה מתנה. וי"ל דהכא נמי בידו להקדיש כל זמן שיהא בידו עד שיחזיר, ועי"ל דהתם לאו בהקדש תלוי טעם מתנה אלא לפי שלא היתה מתנה לשום דבר אלא כדי שיבוא אביו ויאכל, ולשון כל מתנה שאינה מוכח כן ולא הזכיר הקדש אלא משום דעל הקדש היה המעשה אבל בעל"מ מתנה הוא אע"פ שאין יכול להקדיש כדאמר לקמן [כ"ג ע"ב] שנותן כסף לעבד ע"מ שיצא בו לחירות.
בכולהו קני. וא"ת הא דאמרי' פ' יש בכור [בכורות נ"א ע"ב] ר' חנניא הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דאזיל ואתי א"ל לא גמרת ויהבת ולא יהא אלא מתנה ע"מ להחזיר. וי"ל דר' חנינא לא רצה לזכות אלא במתנה גמורה שלא להיות ככהן המסייע בבית הגרנות.
לפי שאין האשה נקנית בחליפין. והא לחלופי דמי שאין אלא אוחז בו ומחזירו כדפ"ה, אע"ג דאי תפיס לה מתפיס כדאמרי' בנדרים פ' השותפין [מ"א ע"ב], כיון שדרך העולם להחזיר החליפין והני דמי להו אפקעינהו רבנן להנך קדושי דלא לימרו (רבנן) אשה נקנית בחליפין. תדע דאי חליפין הן, במכר היאך קנה הא אין מטבע נעשה חליפין [להלן כ"ח ע"א] ובפדיון הבן למה בנו פדוי הא כסף חמשת שקלים כתיב ולא חליפין.
<h2>דף ז.</h2>
א"כ הוו להו נכסים שיש להם אחריות. פ"ה אדם הוקש לקרקעות. וקשה דבן חורין לא הוקש לקרקעות, ואפי' עבד איכא למאן דאמר [ב"ק י"ב ע"א] דכמטלטלי דמי. וי"ל דלאו דוקא נקט שיש להן אחריות אלא לפי שיותר דומה להן.
מי לא תניא האומר. אע"ג דבריש תמורה [י"א ע"א] יליף לה מקראי וגבי אשה ליכא קראי משום דמקודשת לי בלשון הקדש קאמר כדפ"ה, אבל אם היה אומר מאורסת לי או חד מלישני דלעיל [ו' ע"א] אהנך לא הוה פריך ונפשטו.
הכא דעת אחרת. הא דאמרינן בהשולח [גיטין מ"ג ע"ב] חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון, ואיכא למ"ד התם גמרי קדושי ראשון. ל"ד לדעת אחרת דהכא דכיון דחלו קדושי ראשון, משום דלא שייר בקניינו, דין הוא שיגמרו כשנשתחררה. מיהו ק' מבהמה של ב' שותפים דהקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה, דמשמע הא לא הקדיש לא. וי"ל דשני בהמה דאיפשר להיות חצי דמיה הקדש וחצי דמיה חולין, אבל התם דלא איפשר שתהא חציה מקודשת, איכא למימר דגמרי או פקעי.
וחזר ולקחה. הא דלא נקט בהמה של ב' שותפין שהקדיש כל אחד חציה. משום דלא שייך בה תמורה, דשותפין אין ממירין כדתני בתמורה [י"ג ע"א].
ש"מ תלת. תי' מאי אשמעינן ר' יוחנן דכל הני תלת דייקי ממתני' דמפריש נקבה לפסחו בפ' מי שהיה טמא [פסחים צ"ח ע"א]. וי"ל דאיצטריך לאשמעינן בעלי חיים נדחין משום דפליגי בה ר' שמעון ורבנן בפ"ב דכריתות [כ"ח ע"ב]. וא"ת ודחוי מעיקרו אמאי הוי דחוי, נילף ממחוסר זמן דלא הוי דחוי, וי"ל דמיעט רחמנא, גבי מום עובר, דהני הוא דכי עבר מומן ירצו, הא שאר דחויין ידחו, ומשמע ליה לר' יוחנן לאוקומי מיעט, אפי' בנולד לו מום עובר, ואח"כ הקדישו דהוי דיחוי מעיקרו.
<h2>דף ז:</h2>
וש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים. וא"ת למ"ל למימר תרתי הא אי אפשר לדחוי מעיקרו שלא יהא דחוי בדמים. וי"ל דמשכחת לה באכל חלב ונשתמד והפריש קרבן וחזר בו, דהוי דחוי מעיקרו, ולא הוי דחוי בדמים, דתחלת הקדשו להקרבה שהרי הוא חייב קרבן לחטאתו, אלא שאינו יכול להקריבו עד שיעשה תשובה. והא דאמר ר' יוחנן בנגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"א] אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה נדחה, לאו דוקא הפריש קרבן תחלה דה"ה נשתמד והפריש, דהא ר' יוחנן סבר דחוי מעיקרו הוי דחוי, אלא נקט הכי משום אידך מלתא דר' יוחנן דמייתי התם, אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה, דלא מצי למימר דנשתטה תחלה דשוטה לאו בר הפרשה הוא.
וש"מ יש דחוי בדמים. כת' רש"י בתשובה למדתי פירושו ממסכת כריתות פ' המביא [כ"ז ע"א] דגר' התם בלשון זה ש"מ קדושת דמים מדחה כלומר אפי' דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לקדושת דמים הוי דחוי. ויש ספרים דגר' התם ש"מ בעלי חיים נדחים דקתני אינה קריבה. וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה, וש"מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה למאי לדמי. וגי' הקו' ופירושו עיקר דלגי' זו לא חשיב דחוי מעיקרו והל"ל ש"מ ד'. ובההוא פרק בסופו [שם כ"ח ע"א] גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה דייק נמי ש"מ תלת כמו אדר' יוחנן, אע"ג דאין ממירין בעוף כדתנן בפ"ק דתמורה [י"ג ע"א]. וא"ת והיכי דייק מינה יש דחוי בדמים הא אין פדיון לעוף כדתנן בההוא פרקא [כריתות כ"ז ע"ב]. וי"ל דהיינו עני שהפריש עוף אבל עשיר שהפריש עוף לא חיילא עליו קדושת דמים שהרי קרבנו כשבה. מיהו ק' דגבי מפריש נקבה לעולה ומפריש נקבה לאשם, תנן בתמורה פ' אלו קדשים [י"ח ע"ב, י"ט ע"ב] תרעה עד שתסתאב ופריך בגמרא למ"ל עד שתסתאב תמכר כיון דלא חזייא למלתא היינו מומא ומשני היינו טעמא מגו דנחת לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וא"כ מפריש עוף נמי נימא מגו ולא יהיה לו פדיון. וי"ל דהנך שאני דאמרינן מגו (דבת) דנחת להו קדושת הגוף יש להן פדיון ע"י מום וירעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיו למזבח ולא מיעקר מיניה קדושת מזבח לגמרי, אבל עוף דלא שייך ביה מום, לא אמרינן מגו, דאי נחתא עליה קדושת הגוף אין לו תקנה דאין לו פדיון. והשתא ניחא דלא תקשה אמאי לא פריך אדר' יוחנן כדפריך אההוא דמטמא מקדש מר' שמעון דאמר הפריש נקבה לפסחו וילדה הוא עצמו יקרב פסח והתם מייתי דר' יוחנן לעיל בההיא פרקא ולא פריך עליה. ועוד אדפריך מר' שמעון ליסייעיה מרבנן דאמרי ולדה ירעה. ואע"ג דמשני אמרי' לרבנן מ"מ מאי ס"ד לאקשויי, אלא י"ל דלא פריך אלא התם, משום דס"ד דלא פליגי רבנן עליה דר' שמעון, אלא היכא דנחת עליה קדושת הגוף ע"י מגו, אבל עוף דלא נחת עליה קדושת הגוף מודו דאין דחוי, ומשני אמרי' לרבנן, כלומר בכל מקום פליגי רבנן דיש דחוי אפי' היכא דלא נחתא קדושת הגוף.
שתי בנותיך לשני בני. בבנות קטנות איירי, דאי בגדולות והוא שלוחם מי עדיף שליח מינייהו. בתר נותן ומקבל אזלינן. לאו דוקא נותן אלא מקבל הוא עיקר. בתך ופרתך בפרוטה. כיון דפרה אין נקנית בכסף שדינן ליה בתר בתו, והדר בעי בתך וקרקעתך דקרקע נקנית בכסף.
רב יוסף אמר צריכי שומא. קודם קדושי קאמר כדפ"ה, והא דתניא בפ"ב [מ"ח ע"א] גבי התקדשי לי בשטר וחכמים אומרים שמין את הנייר, ה"ק אם בא לקדשה בשטר שמין זה הנייר תחלה.
<h2>דף ח.</h2>
אף שוה כסף דקיץ. מהך עובדא דלקמיה [י"ב ע"א] דקדיש בזוודא דאוורי ויתיב רב שימי וקמעיין אי אית בה ש"פ, משמע לכאורה דלא כרב יוסף.
ומאי ניהו חליפין. דאין עבד עברי נקנה בחליפין ולא קונה עצמו דמהאי קרא דכסף מקנתו נפקא לן לקמן [י"ד ע"ב] שקונה עצמו בכסף, אבל עבד כנעני נקנה בחליפין כדתניא לקמן [כ"ב ע"ב] וקונה א"ע בחליפין כדמשמע פ' השולח [גיטין ל"ט ע"ב] גבי שקל כומתא שדא בה ואמר לה קני האי וקני נפשך, וקאמר דלא עשה ולא כלום משום דהוי כליו של מקנה הא בכליו של קונה קנה ומשמע מתורת חליפין ולא מתורת כסף וכן פי' שם [הר"ח].
מנא אמינא לה דתניא עגל זה. ללישנא [קמא] קא מייתי.
רב כהנא שקל סודרא. לא היה כהן כדמשמע בס"פ ואלו עוברין [פסחים מ"ט ע"א] דקאמר אי לאו דנסיבי אשה כהנתא לא גלאי, אלא בשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן פ' הזרוע [חולין קל"ב ע"א] דרב כהנא אכל בשביל אשתו, א"נ טפי רב כהנא היו.
כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. מדפסקי לקמן כר' אלעזר (דאמר) יש לדקדק דהלכה כרב הונא דאמר לקמן פ' האומר [ס' ע"ב] ע"מ שאתן מאתים זוז מקודשת והוא יתן, מגורשת והיא תתן דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ורב יהודה פליג עליה.
<h2>דף ח:</h2>
מנה אין כאן משכון אין כאן. י"מ דוקא באשה וקנין עבדים לפי שניקנין בכסף ואינו בעין, והמשכון אינו נשאר ביד המקבל, אבל מתנה משיכת המשכון כמשיכת מטלטלי כדאמרי' פ' האומנין [ב"מ ע"ח ע"א] דאם באת חבילה לידו שוכר עליהם עד כדי שכרן. ואין סברא לחלק ול"ד לחבילה שגרם לו הפסד וגם החבילה אינו משכון אלא קנויה לו לשכור עליה פועלים, וכשרגילים לעשות שדוכין צריך ליזהר יפה בדבר.
כדר' יצחק. אע"ג דר' יצחק איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו, כיון דשלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי מהני בשעת הלואתו לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים, וכן צריך לפרש פ' השולח [גיטין ל"ז ע"א] גבי המלוה על המשכון אין משמט ובפ' כל שעה [פסחים ל"א ע"ב] גבי מלוה את הנכרי על חמצו.
סלע של שניהם מהו. תימא דלא תהיה מקודשת דאמרי' פ' הספינה [ב"ב פ"ד ע"ב] חצר השותפין קונים זה מזה, ומוקי לה במודד לתוך קופתו אבל במודד על הקרקע לא. וי"ל דהכא אין תלוי בקנין שע"י הסלע, דאיכא למימר שזרקו לה לתוך חיקה אלא מספקא ליה אי משמע דדעתה להתקדש כשאמרה להניחו שם או לאו. [גליון] ול"נ דהכא מיירי בסלע שמבורר חלק כל אחד לבדו ע"כ.
<h2>דף ט.</h2>
כל אשקי אשקויי. הנך תלת עובדי מייתי לאשמעי' דבשום בפ"ב דגיטין [כ"א ע"ב] אין כותבין על הנייר ועל הדפתרא מפני שיכול להזדייף ענין אין מועיל לא במידי דאכילה ולא בשאר מילי.
והלכתא שיראי לא צריכי שומא. הקשה ר"ת למאי איצטרך למיפסק כרבה לגבי רב יוסף דהאמרי' בב"ב [קמ"ג ע"ב] הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה, ואין לומר דהיינו דוקא בב"ב, דע"כ בכוליה תלמודא קאמר כדמוכח פ' מי שאחזו [גיטין ע"ד ע"ב] דאמרי' ותסברא דרבה כר"ג הא קיי"ל הלכתא כרבה ובהא אין הלכה כר"ג, ומההיא דב"ב הוא דקי"ל כרבה מדלא קאמר בהא כדקאמר על רבן גמליאל, וע"ק אמאי לא קאמר והלכתא כרבה כדקאמר והלכתא כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן, לכך נראה לר"ת דדוקא שיראי לא צריכי שומא לפי ששומתן ידועה קצת ואין רגילות לטעות בהן כ"כ, אבל אבנים טובות ומרגליות דיש מהן שאין שוין אלא מעט ורגילות לטעות הרבה יותר משויי' צריכין שומא משום דלא סמכה דעתה, לכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן, והוסיף לה נופך דפ"ב [מ"ח ע"ב] מיירי ששמו אותה. א"נ נופך הוי כעין שיראי שידוע קצת שומתו. ואבנא דכוחלא דלקמן [י"ב ע"א] דהוה רב חסדא משער אי אית בה ש"פ אינו מאבנים טובות אלא כעין אבני שיש כדאמרי' בריש ב"ב [ד' ע"א] דהורדוס בנייה לבית המקדש באבני כוחלא שישא ומרמרא, וי"מ דלכך לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אלא בכל ענין לא צריכי שומא אפי' אמר לה חמשין ושוה חמשין ולכך נמי איצטרך לפסוק כרבה ואע"ג דבכל דוכתא קי"ל כותיה, ועוד לפי שהביא [רב יוסף] כמה ראיות לדבריו.
לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל. תי' כיון דרבינא מוקי לה בשטרי פסיקתא מאי מיבעי ליה פ' הנושא בכתובות [ק"ב ע"ב] דא"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב ופי' שם בקונטרס ניתנו ליכתב בלא רשות [דאלים] כקנין דסתם קנין לכתיבה עומד או לא ניתנו ליכתב בלא רשות. וי"ל בתר דשמעה מרב אשי סברה. ור"ת פי' וכן ר"ח ניתנו ליכתב אם צריכין ליכתב דאין נקנין באמירה לבד או לא ניתנו ליכתב דבאמירה לבד נקנין ולפי' צ"ל דרבינא פליג על רב אשי וקסבר דניתנו ליכתב. ויש לדקדק הלכתא כמאן כי דין גדול תלוי ביה על נדוניית חתנים שאין רגילין לכתוב עכשיו. ובסדר תנאים ואמוראים כתב הר"ר יוסף ט"ע דרב אשי ורבינא הלכתא כרבינא. וגם ר"ח פסק בלשון אחד דהלכתא כרבינא דאמר מקודשת, וכן פסק בה"ג בפ"ו הלכות קדושין, אבל ר"י רגיל לפסוק כרב אשי לגבי רבינא, שכך היה רב אשי בתרא כמו רבינא וגם גדול ממנו, כדאמר ליה רבינא לרב אשי פ' הדר [ערובין ס"ג ע"א] אנא נמי תלמיד חבר אנא. ור"ח נמי פסק בלשון אחר כרב פפא ורב שרביה מדמותיבי עלה (רבא) [דרבא] ורבינא מהא דאין כותבין, ואע"ג דמשנינן בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אשנויי לא סמכינן. ואין זו ראיה דבפ' הנושא [כתובות ק"ב ע"ב] הוי איפכא דברישא מוקי בשטרי פסיקתא ודחי בשטרי אירוסין ממש. ומדרב נחמן דאמר לעיל מדעתה והוא שבגרה נמי לאו ראיה הוא דהא רבא דאמר הכא מקודשת אמרה לעיל ומשמיה דרב נחמן אלא מדעתה לא אכתיבת שטר קאי אלא אנתינתו.
הן הן הדברים הנקנין באמירה. רבינו שמואל פי' דוקא כשמתוך הדברים מיד עמדו וקדשו מדנקט עמדו. ואין זו ראיה דאורחיה דתלמודא הוא כמו ועמדה ונשאת [יבמות ק"ח ע"א]. והא דתנן פ' שני דייני גזירות [כתובות ק"ט ע"א] הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה אמאי תשב הלא חייב ליתן מה שפסק. וי"ל דלא ניחא ליה לחתן למטרח ולמיקם בדינא ודיינא.
כתב לה על הנייר או על החרס. אר"ת דכר' אלעזר אתיא דאמר [גיטין פ"ו ע"א] עדי מסירה כרתי דלר' מאיר דבעי עדי חתימה עדים החתומים על החרס לא חשיבי, דחרס יכול להזדייף כדמוכח פ"ב דכתובות [כ"א ע"א] דהאי מאן דבעי (לה) לאסהודי אחתימת ידיה לכתוב חתימת ידיה אחספא. ותנן [גיטין כ"א ע"ב] וחכמים מתירין ואמרי' מאן חכמים ר' אלעזר, אלמא דלר' מאיר לא מהני בדבר שיכול להזדייף. והא דאמר בספ"ב דגיטין [כ"ב ע"ב] לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא. היינו בשטרות שעומדין לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים, אבל זה שאין עשוי אלא לקנות בו הוי כעין גיטין שעשוי לגרש בו לפי שעה.
והא לא דמי האי שטרא. וכעין שטר יש לעשותו שהאב מקנה בתו לבעל כמו שהמוכר מקנה שדהו ללוקח. ומגט לא היה יכול להקשות דבצד אחד דמי שפיר דמה גט הבעל כותבו.
הלכתא נינהו. וא"ת א"כ למ"ל בריש פרקין [ה' ע"א] ויצאה והיתה שהאשה נקנת בשטר. וי"ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא ושטר קדושין נפיק מכי יקח דבעל כותב. ואע"ג דקאמר הלכתא נינהו לשון רבים לאו אתרווייהו קאי כדאשכחן בר"פ בנות כותים [נדה ל"ב ע"ב] דקאמר הי קרא והי הלכתא.
<h2>דף ט:</h2>
אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדעת. ונשואין אין זה כתובה דאינה צריכה דעתה אלא ה"ק שטרי אירוסין שהן לצורך נשואין.
<h2>דף י.</h2>
מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי. משמע מהכא דאף שלא כדרכה מחייב קנס. וקשה דבפ' בן סורר [סנהדרין ע"ג ע"ב] גבי אלו נערות שיש להם קנס קאמר משעת העראה דפגמה איפטר ליה מקטלא, ממונא לא משלם עד גמר ביאה. ופי' שם בקונטרס דאינו משלם קנס אלא בגמר ביאה שיש בה השרת בתולים ומפרש ר"ת דלאו בהשרת בתולים תלוי טעמיה, אלא תחלת ביאה לא מיחייב קנס דבההיא שעתא קם ליה בדרבה מיניה, ולכך ממונא לא משלם עד גמר ביאה דאיפטר ליה מקטלא משעת העראה דפגמה, אבל אי לאו משום דקם ליה בדרבה מיניה גם העראה היה חייב, ועי"ל דהעראה אין קנס ולא מטעם פ"ה דהא בכל הנך דמרבי העראה כגמר ביאה מצריך בפ' הבא ע"י [יבמות נ"ה ע"א] אבל לענין קנס לא אשכחן דאיתרבי העראה כגמר ביאה.
דעתו (של) [על] גמר ביאה. הקשה רבינו נסים דבפ' הבא ע"י [יבמות נ"ה ע"ב] ילפי דאשה נקנית לבעלה בהעראה ותי' הר"ר שמשון הזקן דהתם שהערה בה ופירש והכא שגמר ביאתו דדעתו (של) [על] גמר ביאה. והר"ר יצחק בר מאיר פי' דהתם במפרש לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו אגמר ביאה. ור"ת פי' כיון דאתרבי העראה כגמר ביאה בכל מקום שהזכיר ביאה היינו העראה, והכא תחלת העראה קונה או סוף העראה קונה וכמ"ד [יבמות שם] זו הכנסת עטרה ששייך בה תחלה וסוף, והא דקאמר נמי שהערה בה היינו שהתחיל להערות בה.
וחייבין עליה משום א"א. פ"ה אם קבל בה אביה קדושין, וקשה למ"ל למיתני וחייבין עליה משום א"א, והא קתני סיפא ואם בא עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה וא"א בכלל ואפי' בהמה כדאי' פ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ה ע"ב] בשמעתתא דתקלה וקלון, ויש לפרש דקאי אאם בא עליה יבם קנאה וקמ"ל דקונה קנין גמור דאורייתא ולא הוי כביאת בן ט' דקתני בההיא משנה פ' יוצא דופן [נדה נ"ד ע"ב] דלא קני אלא מדרבנן כדאמרי' פ' האשה רבה [יבמות ס"ח ע"א] עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול. ובפ' ד' מיתות [שם] פי' דלפ"ה דלעיל עד שיהו שניהם שוין בני עונש, אתיא הך משנה כר' יונתן. ולפר"ת שוין במיתה אחת אתיא ככ"ע.
<h2>דף י:</h2>
נשאת לכהן אוכלת בתרומה. אבל פחות מג' לא אכלה אע"ג דנשאת חיישינן לסמפון דכיון דלאו בת ביאה היא לא בדיק לה, גם חוזר ומשלחה לבית אביה וחיישינן לדעולא.
ומה שפחה כנענית. ליכא למילף מהאי ק"ו שתהא אשה נקנית בכסף ושטר ומה שפחה כנענית שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף ושטר. דאיכא למימר יבמה תוכיח. א"נ כסף ליכא למילף שכן [ש"כ] יוצאה בכסף שטר נמי התם מוכר כותב והכא בעל כותב, מיהו [קשה] נילף כסף [ושטר] מג"ש דלה לה משפחה כנענית, דיותר ראוי לדרוש הך ג"ש לענין קנין מלענין מצות דעיקר קראי בקנין כתיב וי"ל דכי יקח בלא הכי צריך וכן ויצאה והיתה.
אינו דין שכספה מאכילתה בלא חופה. הכא לא שייך דיו מה ביאה ע"י חופה אף כספה, לפי שבא להשוות קנין כסף בלא חופה לביאה עם חופה ע"י ק"ו דשפחה שמועיל כסף בלא חופה יותר מביאה עם חופה.
<h2>דף יא.</h2>
עד שתכנס לחופה משום דעולא. מדנקט עד שתכנס לחופה משמע דהיינו כמשנה אחרונה דפ' אע"פ [כתובות נ"ז ע"א] שאינה אוכלת בהגעת זמן עד שתכנס לחופה, וקשה דלמשנה אחרונה הוי טעמא לכו"ע משום סמפון כדאיתא התם, וי"ל דהכא מיירי למשנה ראשונה ועד שתכנס לחופה לאו דוקא אלא לפי שבהגעת זמן רגילין לעשות חופה נקט חופה. והר"ר משה מנרבונא פי' דלמשנה אחרונה איירי ואי לאו דגזרו מעיקרא משום דעולא לא היו גוזרין עד שעת חופה משום סמפון, ולספרים דגרסי אי משום דעולא אי משום סמפון הכי קאמר אי משום דעולא שגזרו תחלה עד הגעת זמן אי משום סמפון שהחמירו לבסוף עד החופה ומאי בינייהו דקאמר אע"ג דלבסוף חיישינן כ"ע לסמפון אלא לפי משנה ראשונה בא לפרש מאי נפקותא בין טעמי' לסמפון לדעולא.
א"נ דשוייה שליח. פ"ה ובנתיה דר' ינאי נמי אי שוו שליח לא הוו קדושין אלא בתרקבא דדנרי. ואין זה לשיעורין כיון דבדינר כולן שוות דבפחות מדינר אין מתקדשות, ועוד יש לפרש דבנתיה דר' ינאי נמי אי שוו שליח מתקדשות בדינר כשאר נשים כאלו פשטה ידה שיודעת שיתנו לשליח או בלילה כמו שרגילין (לעשות) [ליתן] לשאר נשים.
<h2>דף יא:</h2>
מה כלים שנים אף כסף שנים. פ"ה ה"ג ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב שיהו שוין שתי כסף ולאפוקי ממ"ד התם [שבועות מ' ע"ב] טענו שני מחטין חייב. וקשה דהך דרשה דמה כסף דבר חשוב שמואל הוא דאית ליה בפ' הדיינין [שם ל"ט ע"ב] דרב ס"ל כסף כי אתא לכפירה הוא דאתא ושמואל גופיה אית ליה יצאו כלים למה שהן שיתחייב עליהן בכל שהן והגיה שם בקונטרס אף כל דבר חשוב ול"ג אף כלים, ואין צריך להגיה דלאו לאפוקי מחטין אתא דמחט חשוב הוא דיש עליו חשיבות כלי ואתא לאפוקי מוריקא כדאי' פ' הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] במנא דכשר לאפוקי מוריקא, ומה שפ"ה כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמי אדינר כדלקמן [י"ב ע"א], ל"ד. דבשלמא לקמן דמסיק כסף קצוב וסתם כסף שאין קצוב פרוטה שייך לומר כיון דאפיקתיה מפרוטה וכו' אבל השתא דסבירא לן דסתם כסף מעה מה שייך לומר כיון דאפיקתיה מפרוטה כיון דאין סתם [כסף] פרוטה בשום מקום אלא מעה, ועוד אמאי אוקמי אדינר ה"ל לאוקמיה אמעה שהיא מטבע הפחות שבצורי, ועוד כי היכי גבי קדושין אמרי' כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמינן אדינר, גבי טענה נמי נימא כיון דאפיקתיה משתי פרוטות אוקמי אב' דנרין, ועיקר כמו שפי' בקונטרס בשם רבותיו דדינר הוי מטבע הפחותה שבצורי, ואע"ג דכתיב [שמות ל'] עשרים גרה ומתרגמינן עשרין מעין, לא שהיה מעה בימי משה אלא שקל אחר שהיה בימיו היה כמו מעה שהיתה בימי אונקלס, ופריך הרי טענה דקתני שתי כסף שהן מעות ולא דינרי מדקתני ושתי ולא שני, ומשני התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף ומעה נמי דבר חשוב הוא, והשתא אתי דבר חשוב לגרוע דסגי במעה אבל למאי דמסיק כסף קצוב אתי דבר חשוב לאוסופי דבעיא מעה ולא סגי בפרוטה, ומה שהקשה בקונטרס כיון דכסף האמור בתורה דינר היכי אתיא הקישא ומפקא ליה הא כי אתיא הקישא לאשמעי' מה כלים שנים אף כסף, ול"ק מידי דאין היקש למחצה, ועוד הקשה מה כלים דבר חשוב וכי מחט ד"ח הא אמרי' [שבועות מ' ע"ב] יצאו כלים למה שהן, והא נמי ל"ק דנהי דמחט אין שוה פרוטה מ"מ יש בו חשיבות גדול שראוי לעשות בו מלאכה גדולה וחשובה תדע דהא ע"כ לרב דלא מייתר ליה כסף דלכפירה אתא מנליה דבעי ד"ח אלא דכולה מכלים דריש, והא דדריש התם מה כסף ד"ח היינו דאי לא כסף לא הוה ידעי ד"ח מכלים דהוה מוקמי במוריקא, אבל השתא דאפיקתיה ממוריקא ומוקמי ליה לכל הפחות במחט (היינו) א"כ בעי חשיבות גדול כמו מחט דהיינו מעה. [וריצב"א נראה לו פ"ה דמיטב הפחות שבכלים מעה... כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים מה ת"ל הרי כבר נאמר...].
לימא רב אסי דאמר כב"ש. לעיל פ"ה דגר' גופא אמר רב יהודה והיינו טעמא מדלא פריך לאלתר לימא רב אסי דאמר כב"ש.
חמשה סלעים של בן. אשם בכסף שקלים לא איצטרך למתני דכתיב בהדיא [ויקרא ה'] בשקל הקדש, וערכין נמי כתיב [שם כ"ז] וכל ערכך יהיה בשקל הקדש.
התוקע לחבירו נותן לו סלע. תימא דבפ' החובל [ב"ק צ' ע"א] מסיק אדר' יוסי הגלילי דפליג בסיפא דקאמר מנה דהיינו מנה צורי, ובפ' אע"פ [כתובות ס"ד ע"א] תנן כלים של חמשים זוז ומסיק בגמרא חמשים זוזי פשיטי ולא מייתי מדרב אסי, וכתובה שהיא מאתים זוז צורי אפי' למאן דאמר דרבנן וכן כתובת אלמנה דלכ"ע דרבנן הויא מנה צורי, וי"ל דלא מיירי אלא בסלעים דומיא דכסף קצוב שאין כתוב בתורה אלא שקלים.
<h2>דף יב.</h2>
חיישינן שמא ש"פ במדי. לאו ספיקא דאורייתא הוא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, אלא מדרבנן בעלמא הוא שלא יבא להקל במדי.
רב חסדא לא סבר לה דשמואל. הכא לא משני הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק דרב חסדא היה בא להפקיע קדושי ראשון כדקאמר לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא.
<h2>דף יב:</h2>
האיכא סהדי באורית. ה"ג ר"ת והערוך והיינו מערב כדאמרי' פ' לא יחפור [ב"ב כ"ה ע"א] גבי שכינה במערב מאי אוריה אויר י'. ולא כמו שפי' שם בקונטרס אוריה מזרח אויר שלפני השכינה, והשתא א"ש דבני בבל היו אומרים האיכא סהדי באורי' כלומר בא"י שהיא במערב כדאמרי' אמרי במערבא, ור' חנינא שהיה מא"י היה אמר עדיה בצד אסתן ותיאסר כלומר בבבל שהיא בצפון דאסתן הוא צפון כדאמרי' [מגילה כ"ח ע"ב] שמעתתא בעיא צלותא כיומא דאסתנא דרוח צפונית היה מונעת הגשמים כדאמרי' פ' לא יחפור [כ"ה ע"ב] מצפון זהב יאתה [איוב ל"ז] זה רוח צפונית שמזלת הזהב כשהתבואות ביוקר הזהב בזול, ומתרגמינן מצפון זהב יאתה, מאסתנא דהבא ייתי.
האיכא סהדי באורית דידעי. לא פריך דניחוש דילמא איכא סהדי דמספק למה יש לחוש, והא נמי לא קאמר דודאי איכא סהדי דידעי דפשיטא שעל זה ראוי להחמיר, אלא ה"פ הרי יצא קול שיש עדים.
ומאן דמבטל גיטא. אפי' למ"ד פרק השולח [גיטין ל"ג ע"א] בטלו אין מבוטל מ"מ מוציא לעז על הגט.
ועל דמצער שליח דרבנן. פ"ה שליח ב"ד, ובחנם פי' כן דלקמן בפ' בתרא [ע' ע"א] גבי ההוא גברא דשמתיה רב יהודה קאמר משום דצער שליח דרבנן. אע"ג דשמתא חמירא מנגדא כדאי' פ' מקום שנהגו [פסחים נ"ב ע"א], פעמים שהיו מחמירין לפי הענין, וזה היה ראוי להחמיר עליו לפי שהיה מגנה גם רב יהודה עצמו שאמר מאן ניהו יהודה בר שויסקל.
בכלהו לא מנגיד רב. על זה סומכים החתנים עכשיו, אע"ג דר' יוסף לית ליה דנהרדעי דקאמר נגדי' כרב, ורב יהודה דפ' בתרא [ע' ע"ב] דשמתיה לההוא גברא.
בשעת מתן מעות מקודשת. ל"ג בין רצתה בין לא רצתה כדמוכח לקמן [י"ג ע"א] דקאמר ולתני מקודשת סתם כי התם.
<h2>דף יג.</h2>
לא נגזרה גזירה על דגים שבים. הא דאמרי' פ' בתרא דזבחים [קי"ג ע"ב] אורזילא דימא היכא קם, לאו היינו דג של ים שלא היו באותה גזירה אלא באותו שגדל על שפת הים איירי, ואורזילא הוא עופר כדמתרגם עופר האילים אורזילא דאיילא [שה"ש ב'], שאפי' גוראות קטנים הגדלים שם גדולים הם. ור"ת (קמ') [גריס] אורזילא דרימא, ואותו שאנו קורין בוגל"א אין זה ראם אלא שור הבר ומין בהמה הוא וחלבו אסור ולא בעי כסוי שאינו חיה כדאשכחן בראם דקרא [איוב ל"ט] היאבה רים עבדך אם ילין על אבוסך, וכתיב התקשר רים בתלם עבותו אם ישדד עמקים אחריך, ואותו בוגל"א דרכם לשדד עמקים ולחרוש כמו שוורים. ובפ"ק דע"ז [ט"ז ע"ב] משמע דחיה אינה בת מלאכה.
<h2>דף יג:</h2>
יביאו יורשין עולתה. במס' קנים [פ"ב מ"ה] קתני סיפא עולתה ומתה לא יביאו יורשי' חטאתה. וקשה דתניא בתו"כ פ' ויקרא [פרש' י'] גבי ואם לא תגיע (ידה) [ידו], אחד לחטאת ואחד לעולה שתקדום חטאת לעולה, שאם הביא עולתו ומת שיביאו יורשי' חטאתו ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה. וי"ל דטעות סופר הוא וגר' בת"כ יכול שאם הביא, וכן נמצא בספר ישן ואסמכתא בעלמא היא דהלכתא גמירי לה [בכורות ט"ז ע"א] חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ור"י ב"ר אברהם מקיים גיר' ת"כ דכשהפריש מחיים הויא חטאת שמתו בעלי' דלמיתא אזלא אבל לא הפריש מחיים מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וחייבים להפריש ואמרי' [מעילה י' ע"א] אין מפרישין קדשים לכתחילה לאיבוד ויקריבו, והא דאמר ר' יוחנן בסמוך אפי' לא הפרישה מחיים ארישא קאי אבל סיפא בהפריש מחיים, וההיא דת"כ בלא הפריש מחיים. והר"ר מנחם פירש דיש חלוק בין מכפרים למכשירים. וההיא דת"כ בלא הפריש מחיים דמיירי בחטאת דשמיעת דקול ושבועות בטוי דאתיא לכפרה באה לאחר מיתה, אבל חטאת יולדת שבא להכשיר בקדשים אין מכשירין באין לאחר מיתה כדאי' פ"ק דמנחות [ד' ע"ב], וחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא, היינו דוקא בבהמה אבל בעוף לא, דאי' בספ"ק דהוריות [ו' ע"א] דכל החטאות מתות בחד דוכתא גמיר להו כל היכא דאתנהו כלהו ובעוף ליתא תמורת חטאת דאין ממירין בעוף [תמורה י"ג ע"ב] וא"כ לית ביה נמי חטאת שמתו בעליה. גיליון ובתוספתא [תמורה פ"א ה"ט] תניא בהדיא יש בבהמה חטאת מתה מש"כ בעוף ע"כ. וא"ת התנן פ' כל הגט [גיטין כ"ח ע"א] השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ת"ל דאפי' מתו בעליה מקריבין, וי"ל דמיירי בחטאת מצורע דמכשיר הוא.
דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אין גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. אפי' מדרבנן כדמוכח פ' מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] בשמעתא דאקני קנה והוריש.
ור' יוחנן ור"ל דאמרי' תרוייהו גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מן הלקוחות לא גביא כדמוכח פ' גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א].
מלוה הכתובה בתורה. כגון קרבן ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא הייתי יודע נתינת ממון זה אם לא שחייבו בתורה. אבל מלוה דפשיטא שחייב לשלם אע"ג דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה.
גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. תימא דר"פ גופיה קאמר פ' גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] גובה מן היורשין שלא תנעל דלת בפני לוין. ואר"ת דהוי כמו איכא דאמרי ויש הרבה בתלמוד. [ור"ח] פי' שם דהכא קאמר מלוה הכתובה בתורה כגון קרבן דאיירי ביה לעיל דלא שייך נעילת דלת. ורב אלפס פי' [שם] דה"ק שלא תנעול דלת כלומר אוקמוה אדאורייתא שלא רצו לתקן שלא תגבה מן היורשין משום נעילת דלת, ומיירי דליכא למיחש שמא פרעו שהיו עדים שהודה עד שמת כך פר"ח וכן יש בירושלמי ומילתא דפשיטא הוא דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למטען ואם היה קיים שמא היה אומר פרעתי, א"נ מיירי דשמתיה ומת בשמתיה כדאי' פ' מי שמת [שם קע"ד ע"א] ובפ' שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א].
לכ"ע בעשה. איכא עשה בא"א ודבק באשתו ולא באשת חבירו. חדא דיבם לא איקרי אחר. ובפ"ק דסוטה [ה' ע"ב] נמי אמרי' והיתה לאיש אחר, ולא ליבם. וקשה דלענין שדה אחוזה ואם מכר את השדה לאיש אחר הוי אח בכלל אחר [להלן י"ז ע"ב], וי"ל דלענין יבום שבא להקים שם לאחיו אין שייך לקרותו אחר. והא דאמרי' פ' האשה שנפלו [כתובות פ"א ע"א] גבי כשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב לכי יבם נמי כאחר דמי, התם לשון חכמים לחוד.
<h2>דף יד.</h2>
מאי ויבמה ש"מ תרתי. עוד דרשי' בפ"ב דיבמות [כ' ע"א] גבי אשת אחיו שלא היה בעולמו ויבמה עדיין יבומים הראשונים עליה, וי"ל דוא"ו דריש.
ההוא מונקרא שמו נפקא. מונקרא שמו לחוד לא הוה משמע ענו כלכם אלא הדיינין ולא לכל העומדים שם אלא מדסמך ונקרא שמו בישראל, וכן יש ספרים דגר' ההוא מונקרא שמו בישראל נפקא. ודרשי' כיון שחלץ לה הותרה לכל ישראל מדסמך (בית) ישראל לבית חלוץ דהוי מצי למכתב ונקרא בישראל שמו.
הא נמי יוצאה בחליצה. וכיון דחליצה במקום גט לא חשיב פירכא. זו שיוצאה בגט. לא שייך למפרך לענין דיני קניינין מה ליבמה שכן בלאו, ולעיל דקאמר ומה א"א שהיא בחנק עיקר סמיך אמה מצינו דלא יהא לאו חמור מחנק.
זו שיוצאה בחליצה. וא"ת מה לא"א שכן נקנית בשטר דכה"ג אמרי' לעיל [ה' ע"ב] שטר שמוציא אינו דין שמכניס. וי"ל דהיינו כשבא ללמד קניינין זה מזה אבל הכא שבא ללמד יבמה מאשה לא שייך למיפרך.
ת"ל ככה. [קשה] למ"ל ככה וספר כריתות כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כל חד וחד ליקו בדוכתיה, כדאמרי' בריש פ"ב דזבחים [י"ז ע"א], וי"ל שאין סומך על ק"ו אלא עיקר דינו מה מצינו למילף חליצה לאשה וגט ליבמה, וכן יש לפרש בפ"ק דחולין [כ"ב ע"א] גבי כשר בתורים פסול בבני יונה. גיליון. ול"נ דספר כריתות איצטריך בלאו הכי למעוטי שאינה מתגרשת בכסף והשתא הוה ילפי בק"ו גט ביבמה לכך איצטריך ככה ע"כ. וא"ת מנ"ל דככה למעוטי גט דילמא למעוטי מיתת יבם. וי"ל דגט שהוא כעין חליצה קממעט ולא מיתת היבם דממילא.
ותניא ועשהו חטאת. תימא דבפרק טרף בקלפי [יומא מ"א ע"א] מסיק על הך ברייתא סתם ספרא מני ר' יהודה הוא ור' יהודה אית ליה התם דלא קיימי חוקה אלא אדברים הנעשים בבגדי לבן והגרלה הוא מדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ. וי"ל דניחא ליה לשנויי אפי' למאן דאית ליה דקיימא חוקה אהגרלה. והר"ר שמשון דקוצי תי' (דעג) [דאפי'] לר' יהודה נמי איכא למימר דדריש ק"ו אע"ג דכתוב חוקה מדאיצטריך לר' יהודה בפ' הוציאו לו [שם ס' ע"ב] והיתה זאת לכם לאוקומי חקה אפנים, דאי לא דריש ק"ו היכא דכתיב חקה בלא זאת איכא לאוקומי חקה אפנים, דאי קיימי אחוץ ועשהו ל"ל למעוטי מק"ו, הא לא דרשי ק"ו היכא דכתיב חקה, אלא ודאי אע"ג דהוה קיימי חקה אגורל, הוה דרשי' ק"ו, לכך איצטרך ועשהו, ואיצטריך נמי זאת לאוקומי חקה אפנים.
של כל אדם מניין. לכתחלה מצוה בשלו כדאי' פ' מצות חליצה [יבמות ק"א ע"א]. המסוליים. אית דגרסי הסוליים והוא שם סנדל, כדגר' בירושלמי [יומא פ"ח ה"א] ר' יהושע ב"ל נפק בסולייתיה בליל צומא רבה. ואמרי' במדרש [שהש"ר פ"א] כתיב עקב ענוה יראת ד' וכתיב ראשית חכמה יראת ד' מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה.
<h2>דף יד:</h2>
הואיל וכל קניינו של גוי בכסף. פ"ה דאין קניינו במשיכה כישראל וקשה לר"ת שיהא סתמא דתלמודא כר"ל דלר' יוחנן דאמר [ב"מ מ"ז ע"א] ד"ת מעות קונות דרשי' בפ"ב דבכורות [י"ג ע"ב] מדלעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה, וקי"ל כר' יוחנן כדפי' פ' הזהב [ב"מ שם]. ומפרש ר"ת הואיל כל קניינו (דעבד) [דגוי בעבד] עברי בכסף לאפוקי שטר, הא שטר נפקא לן [להלן ט"ז ע"א] מאחרת או מלא תצא כצאת העבדים ובגוי לא שייך לא אחרת ולא אמה העבריה, ובקרקע בגוי לא מצינו שטר כדאמרי' פ' ח"ה [ב"ב נ"ד ע"א] גוי מכי מטי זוזי לידיה מסתלק ליה.
יליף שכיר שכיר. השתא והפדה ל"צ דהוה ילפינן מגוי ואיצטריך לגרעון כסף וכן מכסף מקנתו לא הוי צריך בגוי ואיצטריך למעוטי תבואה וכלים [לעיל ח' ע"א]. וא"ת ונילף בשטר בגוי שכיר שכיר מישראל, וי"ל דאיכא למעוטי בכסף הוא נקנה ואין נקנה בשטר כדממעטי תבואה וכלים.
מאן תנא דלא יליף שכיר שכיר. הכא מיירי בשכיר דגבי עבד, דבפ' המקבל [ב"מ ק"א ע"ב] לית ליה לר' יוסי ב"ר יהודה בבהמה וכלים לאו דבל תלין משום דלא יליף שכיר שכיר.
ולא אזנו של מוכר עצמו. אע"ג דאמרי' לקמן [כ"א ע"ב] בעי' אהבתי את אשתי ואת בני ומוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מ"מ ס"ד למילף שכיר שכיר ממכרוהו ב"ד וכן אמה העבריה איצטריך למעוטי אע"ג דלא שייך בה אהבתי. גליון. ואע"ג דאימעט מוכר עצמו ואמה העבריה שמוכרה אביה כמוכר עצמו (מ"מ) [הוי] ע"כ. ס"ד שתהא נרצעת משום דאיתקש למכרוהו ב"ד.
<h2>דף טו.</h2>
ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן. מכאן היה מדקדק ר"ת דאין הלכה כר' נתן מדמוקי ר' אליעזר דשמותי כותיה, ולאו ראיה היא דברוב ספרים גר' ר' אלעזר, ועוד אפי' סובר ר' (אלעזר) [אליעזר] כמותו לא הורע כוחו בכך. ועוד דקדק מהא דאמרי' בסוף פ' האומר [ס"ט ע"א] אושפזיכניה דר' שמלאי ממזר הוה א"ל אי קדמתיך טיהרתי לבנך ומפרש דהוה א"ל זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי, ומדאיצטריך למימר זיל גנוב אלמא דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ש"מ דאין הלכה כר' אלעזר, גם זה אין ראי' לגבי אחריני דלאו חד טעמא הוא, ויש לדקדק דהלכה כר' נתן דבפ' כל שעה [פסחים ל"א ע"א] דקאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה אין יכול ליישב דברי רב נחמן דקי"ל כוותיה בדיני אלא כר' נתן וגם ר"ת פסק אחרי כן בספר הישר [סי' תרנ"ו] דהלכה כר' נתן בסוף ב"ב.
כי טוב לו עמך. כשכיר כתושב יהיה עמך [ויקרא כ"ה] דמה"ט דריש לה בתו"כ אבל מכי טוב לו עמך בספרי לא דריש מידי דאינו צווי אלא סיפור דברים בעלמא.
אבל מכרוה ב"ד דעבד איסורא. ואי לא כתיב אלא ושב אל משפחתו הוה אוקמינא במוכר עצמו.
הוי אומר זו רציעה. אע"ג דמכרוהו ב"ד נמי אין נוהג באשה כדתנן פ' היה נוטל [סוטה כ"ג ע"א]. מ"מ שם מכירה נוהג באשה.
ואי אשמעי' נרצע. אפי' הוה מצי למילף מכרוהו ב"ד מנרצע צריך למכתב ושב אל משפחתו דהוה מוקמי ושבתם במכרוהו ב"ד ודרשא דאיש דאין מכירת ב"ד באשה כדי שלא להוציא משמעות לעולם מפשטיה, ובמוכר עצמו נמי הוה בעי לאוקומי אלא שכבר אמור דאין האשה מוכרת עצמה, מיהו השתא דכתיב כלהו ובלאו הכי אית לן לאפוקי משמעותיה לעולם מוקמי' ושבתם בנרצע דמשמע טפי משום דרציעה אין נוהגת כלל באשה והוה מ"ל אי כתיב חד קרא הוה מוקמי' ושבתם בנרצע במכרוהו ב"ד אלא דעבדא צריכותא דלא שייכי כלל למילף מהדדי, אפי' כתיב בהדיא.
<h2>דף טו:</h2>
ואי ס"ד יליף שכיר שכיר אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה. תימה אפי' לא יליף ש"ש תקשה ליה דנילף וא"וו מוסיף על עניין ראשון כדלעיל, וי"ל דהאי ק"ו ממכרוהו ב"ד יליף מדקאמר נגאל בשש דמוכר עצמו ממעטי' לעיל [י"ד ע"ב] מועבדך ואפי' ר' אלעזר דאמר זה וזה נמכר לשש מודה דאי לא הוה ילפי' שכיר שכיר דלא היה נמכר לשש, מיהו תימה לי למאי דלא מסיק אדעתיה מיעוט דיגאלנו תקשה ליה מוכר עצמו יוכיח דנגאל באלה בוא"ו מוסיף על ענין ראשון ואין נגאל בשש דלא יליף שכיר שכיר ועוד תימה לי נהי דלא יליף ש"ש אכתי תקשה לי' אמאי קאמר שאינו נגאל באלה נילף ק"ו איפכא מנמכר לגוי שאין נגאל בשש ונגאל באלה, וי"ל דהמ"ל ולטעמיך ואינו חושש כיון דלמסקנא א"ש, אבל קשה לי אמאי לא דייק דלא יליף שכיר שכיר מדמייתי לה בק"ו דאי יליף ש"ש ק"ו למ"ל, ולמסקנא נמי דיליף שכיר שכיר אמאי מייתי לה בק"ו. ונ"ל דאי מש"ש הוה ממעטי' מועבדך ולא נמכר לגוי כדממעטי' מוכר עצמו דג"ש צריכה לשאר דרשות, אבל בק"ו בעי למילף דלא נוקי מעוטא אלא אמוכר עצמו דאהני ק"ו ואהני קרא.
לכדתניא ויצא בשנת. פ"ה שלא יבא עליו בעקיפין, וא"ת תיפוק ליה מדכתיב וחשב עם קונהו דדרשי' [ב"ק קי"ג ע"ב] שלא יגלום עליו וי"ל דהיינו אפי' אינו תחת ידך אין יכול להערים עליו ולהטעותו בדין וחשבון, וא"ת למ"ד גזל הגוי מותר מה יובל שייך ומה לי לדקדק וי"ל כיון שהגוי יושב עליו לבטח וסומך עליו ונותן מעותיו על מכר גופו בא הכתוב להשמיענו שצריך לדקדק.
<h2>דף טז.</h2>
הקישה הכתוב לאחרת. מהך הקישה ה"מ למילף דאמה העבריה נקנית בכסף, אלא דוהפדה בלאו הכי צריך לגרעון כסף.
שכן מוציא בבת ישראל. הא דלא נקט שכן מכניס דדמי טפי דגט כתיב בהדיא.
אמר רבא זאת אומרת. לקמן [כ"ח ע"א] בגמ' דזוקקין משמע דרבא הכי ס"ל דקאמר רבא לטעמיה, ותימא דילמא לשנויי ברייתא קאמר ואיהו סבר כתנא דמתני' דפליגא מדלא חשיב שטר, וי"ל דלא חשיב במתני' אלא הנך דע"כ אבל שטר אינו אלא מדעתו של אדון.
זאת אומרת ע"ע גופו קנוי. תימה נהי דגופו קנוי לימא ליה באפי בי תרי זיל לשמואל דאמר פ' השולח [גיטין ל"ח ע"א] המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. ואפי' למ"ד צריך היינו להפקיע איסור שבו להתירו בבת ישראל, אבל עבד עברי דבלאו הכי מותר למ"ל שטר, וי"ל דזיל לא הוי לשון הפקר אלא כמו הרי את לעצמך הכתוב בשטר כדתנן פ' המגרש [שם פ"ה ע"ב] והכא פריך שיועיל בע"פ מה שכתוב בשטר דס"ד דהוי כמו מחילת חוב דעלמא ומשני גופו קנוי ואין מועיל בע"פ.
אין גרעונו מחול. אבל אם לא היה גופו קנוי הויא מחילה, ויש לדקדק מכאן דמחילה לא בעי קנין אע"ג דפשרה צריכה קנין בריש סנהדרין [ו' ע"א].
דאיתא נמי באיש. פי' דאין עובד את הבת ולא קתני יתרה עליו [אלא] בדבר השוה בבן ובת, והא דלא [קתני] ברישא קונה א"ע במיתת אדון כשאין לו בן, משום דלא פסיקא ליה כשיש לו בן. ובקונטרס פי' דאיתא נמי באיש דנרצע יוצא במיתת אדון, וק"ק דאכתי לא איירי בנרצע.
<h2>דף טז:</h2>
והא ארבעה קתני. תימא דבפ"ב דסוטה [ט"ז ע"א] גבי בג' מקומות הלכה עוקבת את המקרא קאמר תנא ושייר, וי"ל דהכא דייק משום דקתני ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם, ובפ' בתרא דמכות [כ"א ע"ב] גבי יש חורש תלם אחד וחייב עליו ח' לאוין דפריך תנא תני שמונה ואת אמרת תנא ושייר, התם היינו טעמא כיון דלטפויי לאוי קאתי לא שייך למימר תנא ושייר.
והא אלו קתני. תימא דבר"פ יש מותרות [יבמות פ"ד ע"ב] אמרי' תני ושייר אע"ג דקתני אלו, וי"ל כל היכא דתני אלו ואלו תני ומשייר, כי התם, וכי ההיא דאלו נערות [כתובות כ"ט ע"א] דשייר מצרית ואדומית ופסולי כהונה. ובפ' המזבח [זבחים פ"ד ע"א] דקתני אלו שהיה פסולן בקודש ושייר הנך דתני בברייתא, אבל כי הכא דליכא אלא חד אלו וכן אלו דברים דסוף פרקין [מ' ע"א] דוקא קתני.
מה לסימנים שכן נשתנה הגוף. וא"ת נילף ק"ו משנוי הגוף דסימנים שאין מוציאין מרשות אב מוציאה מרשות אדון, וי"ל דגבי אדון שייך טעם דשנוי הגוף דאין זה גוף שקנה. וא"ת ונילף ק"ו מיובל שאין מוציא מרשות אב מוציא מרשות אדון, וכ"ת מה ליובל שכן מוציא בעבד עברי, סימנים יוכיחו, מה לסמנים שכן נשתנה הגוף, יובל יוכיח, וחזר הדין ותיתי במה הצד שקונין בעלמא וקונין כאן. וי"ל מה להצד [השוה] שכן מוציאין בעבדות תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה בעבדות אע"ג דהיא גופה בעי למילף כל כמה דלא ילפינן פירכא היא.
אותם לבניהם. ולעיל [ט"ז ע"א] דדרשי' אותם בחזקה, היינו מדסמיך אותם לוהתנחלתם.
רבי שמעון אומר ארבעה. לא פליג ר' שמעון את"ק אלא אשמעי' יובל של רציעה דלא איירי ביה ת"ק ואתא לאשמעי' דאין רציעה באשה.
ואמה העבריה בסימנים ת"ל תשלחנו. תימא דלקמן [י"ז ע"ב] דרשי' ואף לאמתך תעשה כן להענקה. וי"ל דתרווייהו צריכי דאי לאו ואף לאמתך לא הוה מרבינן אמה העברייה מוכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל, ומאף לאמתך לא הוה שמעינן אלא ליוצאה בשש דומיא דעבד עברי, ואיצטריך וכי תשלחנו לסימנין.
<h2>דף יז.</h2>
ונילף ריקם מעולת ראיה. וא"ת עולת ראיה גופה נילף שתהא ה' סלעים וי"ל דהלכה למשה מסיני בכל שהו דלמ"ד פ"ק דחגיגה [ז' ע"א] עולת ראיה שתי כסף אמרי' בירושלמי בריש מס' פיאה דהלכה למשה מסיני, וה"נ למ"ד בכל שהו.
חדא דתפסת מרובה לא תפסת. תימא הא לעיל מדכתיב אשר ברכך ילפי' מן המרובה דפריך ונילף מעולת ראיה ומשני אמר קרא אשר ברכך, וי"ל דלעיל כתיב חד ריקם אעולת ראיה ובכור ילפינן מן המרובה משום אשר ברכך, אבל הכא חדא נתינה גבי עבד וחדא גבי ערכין כיון דמסברא ללמוד מן המועט משום כאשר ברכך אין ללמוד ממקום אחר. תדע דכי יליף מערכין מהני אשר ברכך דלא נילף מפחות שבערכין.
מה צאן גורן ויקב מיוחדין שהן בכלל ברכה. תימא למ"ל הני פרטי הא מאשר ברכך לא משמע אלא דבר שישנו בכלל ברכה, וי"ל דסמיך אתתן לו דכתיב בסיפיה דקרא דמשמע לרבות כל דבר ודריש כלל ופרט וכלל דהעניק תעניק לו כלל צאן גורן ויקב פרט אשר ברכך תתן לו חזר וכלל ודרשי' כעין הפרט שישנן בכלל ברכה. והא דלא אמרי' פרי מפרי וגדולי קרקע כדאי' בר"פ בכל מערבין [ערובין כ"ז ע"ב] ולא אמרי' דבר המטלטל וגופו ממון כדאמרי' במרובה [ב"ק ס"ב ע"ב] משום דבכל דוכתא נקיט צד הדומה להביא באותו דבר והכא דכתיב אשר ברכך יש לרבות כעין הפרט דשייך לברכה.
<h2>דף יז:</h2>
למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות. דאי לאו יקב מכעין הפרט לא הוה ממעטי' להו דאיתנהו קצת בכלל ברכה, כספים משבחי בעיסקא ופרדות משבחי בגופייהו, ויש ספרים דגר' למר לאתויי כספים ולמר לאתויי פרדות דאי לאו יקב הוה ממעטי' מצאן וגורן והוי יקב כעין מיעוט אחר מיעוט.
דברה תורה כלשון בני אדם. דוקא כי הכא דכתיב אשר ברכך וכגון העבט תעביטנו דכתיב די מחסורו אבל יש מקומות דלא אמרי' הכי דהא ר' שמעון דלא דריש והעבט תעביטנו פ' מציאת האשה [כתובות ס"ז ע"ב], ובאלו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] אית ליה התם דרשא דהקם תקים והשב תשיב.
שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה. וגבי שדה אחוזה בערכין בריש אין מקדישין [ערכין כ"ה ע"ב] קאמר שכן קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי, והא דלא קאמר הכא והתם לנחלה דבן קודם לאחר דלא חשיב אלא הנך דלתנהו באח כלל אבל נחלה איתא באח שלא במקום בן ובת.
כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. וא"ת נימא מדלענין יבום בן ובת כי הדדי ננהו ה"נ לענין עבד ויעבוד את הבן ואת הבת דמהאי טעמא אמרי' ביש נוחלין [ב"ב ק"ט ע"א] דבן ובת קודם (לאב) [לאח]. וי"ל הא דדרשי' ועבדך ולא לאחר היינו כל שהוא אחר במקום בן ובת לגבי בן כאחר דמי לענין יבום ונחלה שהבן קודם לבת. וכה"ג אמרי' בערכין [כ"ה ע"ב] דבת אינה מעמדת שדה אחוזה לאביה דכאחר דמיא כיון דלגבי נחלה בת לגבי בן כאחר דמיא.
אלא מדרבנן שמא יחזור לסורו. והשתא אין זה חליפי ע"ז, שחכמים הקנו לו את ההיתר.
גר את הגר. שמא יחזור לסורו לא שייך. שאפי' יחזור, גוי אין יורש את הגר.
אין רוח חכמים נוחה הימנו. פ"ה אין מחזיקין לו טובה. ואיכא למימר דאפי' קפידא איכא כמו המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו דגזלנים דפרק הגוזל קמא [ב"ק צ"ד ע"ב]. וכן החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו דפ' הזהב [ב"מ מ"ח ע"א]. והיינו טעמי' דהכא איכא קפידא שיחזיר לו מחמת ירושה שדומה שיש לו חייס וקורבה ויבא לידי קילקול למימר דלא תפסי קידושין באשת אביו.
<h2>דף יח.</h2>
כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. תימא דבפ' מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א] רבא לא היה רוצה להחזיר לרב מרי בר רחל תליסר אלפי זוזי שהיה לו בפקדון מאיסור גיורא וכי לא היה רוצה שיהא רוח חכמים נוחה הימנו, ואר"ת דגבי הלואה אין לו לשלם רעה תחת טובה אבל התם פקדון הוה שהנפקד טורח ודואג לשמרם. ועי"ל דאין חילוק אלא רב מרי בר רחל אמו היתה מישראל, ברתיה דשמואל שנתעברה מאיסור בגיות ואין נחשב גר דבדיני האומות [נמי] אפי' שניהם היו חוזרין לסורן לא היה נחשב בן שיורש את אביו דבתר אמיה שדינן ליה. אבל שניהם גרים גמורין, אם היו חוזרים לסורן היה נחשב באומות בן שיורש אביו שייך רוח חכמים נוחה הימנו.
שהעבריה יוצאת בסימנין מה שאין כן בעבד עברי. שהוא נמכר בגדלות ועבריה אין נמכרת משתביא סמנין.
כיון שנמכר פעם אחת. פ"ה ונמכר משמע פ"א. וקשה דמשמע דמבגנבתו יליף, וע"ק למאי דמסיק כאן באדם אחד אין נמכר ונשנה לא אתיא כר' אליעזר דלדידיה אפי' פעם אחת אין נמכר כיון דגניבו יתר על ממכרו, ולפ"ה כרבנן נמי לא אתיא דגרס במילתייהו דרבנן נמכר וחוזר ונמכר ואגב ריהטיה לא דק וצ"ל לפי' דל"ג וחוזר ונמכר ותיתי הך דכיון שנמכר פעם אחת כרבנן, ויש לפרש בע"א כאן בגניבה אחת נמכר ונשנה עד שישלם כל הגניבה דבגנבתו משמע שימכר כמה פעמים עד שישלים הכל, כאן בשתי גנבות אין נמכר אלא פעם אחת וכדמסיק בשני בני אדם דבגנבתו באדם אחד איירי דכל גנבות חדא חשיבי ולא בב' בני אדם מדלא כתיב בגנבותיו, וגרסינן בסמוך במלתייהו דרבנן נמכר וחוזר ונמכר.
<h2>דף יח:</h2>
כיון שפי' טליתו. פ"ה דר' עקיבא גר' כיון שפירס דסבר יש אם למקרא פ"ק (דסוכה) [דסנהדרין (ד' ע"א)] ויש אם למסורת בר' אליעזר כדמשמע בבכורות [ל"ד ע"א] והמסורת לשון בגידה מדלא כתיב בבגדו ביו"ד, ואע"ג דכתיב [בראשית ל"ט] ותתפשהו בבגדו בלא יו"ד התם ליכא למיטעי, מיהו קשה דנימא שהוא לשון בגד מדלא כתיב בבוגדו בוא"ו, ויש לפרש שהמסורה לשון בגידה מדכתיב בבגדו בה ולא כתיב בבגדו עליה. ור"ת גריס כיון שפי' טליתו דברי רבי אליעזר וכן כתיב בכל הספרים בפרק פסולי המוקדשין [בכורות שם]. וניחא טפי שדברי ר' אליעזר קודמין לדברי ר' עקיבא שהיה תלמידו, והמסורה לשון פרישת טלית מדלא כתוב בביגדו ביו"ד אלא בבגדו בלא יו"ד משמע לשון בגד, דמבגד יאמר בגדו כמו מנגד נגדו מחלב חלבו, ואע"ג דותתפשהו בבגדו לא קרינן בבגדו אין לחוש לר' אליעזר דלא דריש מקרא כיון שהמסורה משמע לשון בגד טפי, והא דכתוב בשכבה ובקומה [בראשית י"ט], בשברי לכם [ויקרא כ"ו], בפתחי את קבורותיהם בלא יו"ד התם ליכא למיטעי. ורבי עקיבא דסבר יש אם למקרא דריש כיון (שאין) שבגד בה דאי לשון בגד היה לקרות בבגדו בסגול דלא ליתו למיטעי.
<h2>דף יט.</h2>
מוקי לה כר' אליעזר. ועד השתא דמהדר לאוקמא דלא כוותיה משום דר' אליעזר שמותי הוא כדפ"ה, ולפר"ת דגריס מוקי לה כר' עקיבא, והא דמהדר לאוקומי כר' אליעזר משום דרבנן דר' שמעון קיימי כוותיה דאמרי' אבל לא לשפחות אחר אישות. ור"ש נמי הכי אית ליה אלא שמוסיף אף לא לשפחות אחר שפחות, ול"ג לעיל [י"ח ע"א] משום ר' אליעזר אמרו אלא רבי אלעזר.
מלמד שצריך ליעדה. לעיל [ה' ע"ב] פר"ת לא שצריך לעשות מדעתה אלא צריך להודיעה דלשם קדושין מייעדה. וק"ק מה מתיישב יותר אי לאו לקידושין נתנו שאין אלא גזירת הכתוב, אבל אם צריך רצונה ניחא דלאו לקדושין ניתנו דאי לקדושין ניתנו א"צ רצונה כיון שכבר נתקדשה משעת מכירה.
אפי' תימא לקידושין ניתנו. מצינן למימר דה"ק אפי' תימא רבנן, אבל יותר יש לפרש דלר' יוסי ב"ר יהודה קאמר דלעולם קסבר לקדושין ניתנו דומיא דבסמוך גבי והפדה.
אומר אדם לבתו צאי וקבלי. תימא מאי אתא לאשמעי' אפי' היה אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך מקודשת מדין ערב [לעיל ז' ע"א], וכ"ש כשאומר תן לבתי. וי"ל דהכא לא שייך דין ערב שאינו אומר כלום למקדש. ואתא לאשמעי' שאותו כח וזכות שזכה לו הכתוב לקדש את בתו שיכול ליתן לה לקדש עצמה מדעתה בכסף, או אפי' בשטר דלא שייך דין ערב כלל. ולא לגמרי בא לדמות דהתם אפי' האב מעכב בשעת יעוד אין מועיל ואפי' היא עצמה לפר"ת שא"צ אלא להודיעה, ובאומר לבתו קטנה צאי אין סברא שלא תועיל חזרת האב קודם שתתקדש. וא"ת והיאך מתקדשת בקבלתה הא קטן לית ליה זכייה מדאורייתא כדמשני בפ"ק דב"מ [י"ב ע"א] דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה ותנן בפ' הנזקין [גיטין נ"ט ע"ב] מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ואפי' לר' יוסי אינו גזל גמור אלא מדבריהם, וי"ל דבדעת אחרת מקנה אותם יש להן זכיה מדאורייתא כדמשני פרק התקבל [שם ס"ה ע"ב].
המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת. אפי' אין מחזיר לה המשכון אלא שמוחל לה (המשכון) ההלואה מדלא קאמר המקדש במשכון, וא"ת והא ביעוד יש חזרת משכון שמחזיר לה גופה, וי"ל דאין היעוד מחמת הקנאת גופה דא"כ לא תתקדש בלא שטר שחרור ובלא הפקר אלא עיקר היעוד מחמת שעבוד המלוה.
<h2>דף יט:</h2>
אילימא לר' יוסי ב"ר יהודה. אפי' לרב נחמן בר יצחק דאמר לר' יוסי ב"ר יהודה לקידושין ניתנו לא חשיב כמעכשיו דהוי כאלו פי' בשעת מכירה דפרוטה שסוף השעבוד תהא לשום קידושין מאחר שהצריך הכתוב שהות כדי לעשות שוה פרוטה, ואתיא ההיא דשיחק באדון מקודשת לשני אפי' כרב נחמן בר יצחק.
משל לרבנן. פ"ה מדברי חכמים אנו למדין וכן פי' בכולה סוגיא, ואין זו שיטה שבכל מקום בא המשל ללמד על הדבר. ועוד דע"כ משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר ל' מיירי שפי' בהדיא אם לא אחזור בי עד לאחר ל', דאי לא פירש אלא אמר סתם מעכשיו עד לאחר ל' הא איכא למ"ד לקמן פ' האומר [נ"ט ע"ב] חזרה הוי ולא תנאה, ואע"פ שהלשון שוה לההיא דהאומר הפי' חלוק וכענין זה יש ס"פ יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א] גבי מהיום ולאחר מיתה וכיון דמיירי שפי' בהדיא מה צריך ללמוד דבר זה מדברי רבנן, ויש לפרש שהמשל בא ללמד כי היכי דפשיטא לן התם דמקודשת לראשון ה"נ גבי יעוד דמעות ראשונות לקידושין ניתנו.
<h2>דף כ.</h2>
יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו. אשה או בנים קאמר דאז אינו יחידי. וכן משמע קצת בההוא [ס"ט ע"א] אי קדמתיך טהרתי לבנך, אבל לקמן [כ"ב ע"א] דקאמרי' לרבו אשה ובנים ולו [אין] אשה ובנים אין נרצע דכתיב אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, התם ודאי מסתבר דתרווייהו דוקא.
אבקה של שביעית. עיקר איסור שביעית עבודת קרקע כגון חרישה וזריעה, אבל משא ומתן עשה הוא לאכלה ולא לסחורה כדפ"ה, ומסתבר שבא לו עונש זה על ענין משא ומתן מדה כנגד מדה.
לזבון איניש ברתיה. אע"פ שמפדין אותה בע"כ [לעיל י"ח ע"א], מ"מ רבית קשה ביותר. לעקר זה ע"ז. שסופה ליעקר.
<h2>דף כ:</h2>
גאולתו גאולתו גמר. גלוי מלתא בעלמא בעי למילף ולא ג"ש מדקאמר א"ד לחומרא לא אמרינן, ובסמוך נמי מאי בעי או דילמא היכא דגלי גלי.
שאין לוה וגואל וגואל לחצאין. בערכין [ל' ע"ב] דריש גבי שדה אחוזה והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו והשיגה ידו שאין לוה וגואל. ומצא פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב. כדי גאולתו שאין גואל לחצאין. והשתא גבי לוה וגואל ניחא שלא הוצרך להזכיר דרשה שלישית שמוכר ברחוק וגואל בקרוב, כיון דאשמעי' שלוה וגואל כ"ש שמוכר וגואל. אבל הכא גבי אין לוה וגואל היה ראוי לומר כמו כן ואין מוכר וגואל, וי"ל לפי שלא הזכיר גבי לוה וגואל לא חש להזכיר גבי אין לוה וגואל. מיהו קשה בשדה אחוזה מה צריך למעוטי שאין לוה וגואל כיון שמיעט שאין מוכר וגואל, כ"ש שאין לוה וגואל, וי"ל דאי לאו כתיב אלא חד מיעוטא הוה מוקמינן שאין לוה וגואל.
<h2>דף כא.</h2>
תני חדא. במוכר בית בעיר חומה כדפ"ה וכדמוכח סוגיא, ולא כפ"ה דבפ' בתרא דערכין [ל"א ע"א] דבמקדיש שדה אחוזה מיירי.
עבד עברי הנמכר לגוי יוכיח. מעבד עברי לחודיה ה"מ למילף ק"ו כדפריך לעיל. אלא קרקע מקרקע ניחא ליה למילף.
<h2>דף כא:</h2>
להביא מרצע גדול. מכעין הפרט לא נפיק לפי שאין רוצע אלא חותך. מיהו תימא מאי קאמר להביא דעיקר קרא המרצע המיוחד שבמרצעים כתיב, ובספרי [ראה פי' קכ"ב] גר' זה מרצע גדול, ויש ליישב גי' הספרים משום דכתיב קרא אחרינא מרצע סתם ורצע אדוניו את אזנו במרצע איצטריך הכא לרבויי מרצע גדול.
וגיורת לכהן לא חזיא. אע"ג דאיתותב שמואל לעיל בההיא דשפחה כנענית משום דהתם כמו שהותרה איסור שפחה לישראל כמו כן הותר לכהן אבל הכא דכי מגיירא שריא לישראל, וגבי כהן אסירא משום זונה.
אשת ואפי' א"א. מדאיצטריך להתיר ביפת תואר מכלל דאיכא איסור א"א דאורייתא, והא דממעט פ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ב ע"ב] פרט לאשת אחרים היינו ממיתה, ובפ' הנשרפין [שם פ"ב ע"א] דאיכא למ"ד הבא עליה חייב משום נשג"ז אבל משום א"א לא מחייב אפי' מדרבנן דאישות לית להו, איסור עשה דאורייתא מיהא איכא והיינו מדכתיב בבני נח ודבק באשתו ולא באשת חברו ואע"פ שתקנו בה מלקות משום נשג"ז שהם איסורים דרבנן ומשום א"א שהוא איסור דאורייתא לא תקנו, היינו משום דלית להו אישות דנשייהו מפקרי לא מיחלפא בא"א דישראל.
<h2>דף כב.</h2>
שלא יקחנה לאביו ולא לבנו. ול"ג שתים אחת לו ואחת לאביו, דמאי אריא שתים אפי' אחת לאביו אסיר דהא לך דריש.
שלא ילחצנה במלחמה. פ"ה לבא עליה, משמע מפי' דבמלחמה אסור לבא עלי' אפי' ביאה [ראשונה] אלא בביתו לאחר כל המעשים, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר דקאמר היינו לפי שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו אחר כל הסדר, ואע"ג דאז גיורת היא ושריא הוצרך להתירה לפי שמתגיירת בע"כ, וכן פ"ה פ"ב דסנהדרין [כ"א ע"א] גבי תמר בת יפת תואר היתה קודם שנתגיירה בלב שלם מעכה אמה, דמשום הכי היתה מותרת לאמנון, דהויא כולד נכרית, דמה"ט אמרי' פ' כל הבשר [חולין ק"ט ע"ב] אסר לן גויה שרא לן יפת תואר, דחשיבא כגוי' כיון דבע"כ נתגיירה. ור"ת פי' דביאה ראשונה מותר במלחמה והא דלא ילחצנה במלחמה לעשות כל הסדר להתיר לו ביאה שניה ותמר מביאה ראשונה היתה, ובירושלמי בהלכתה רבתי הכתובה אחר מס' ע"ז [מכות פ"ב ה"ו] גר' רב אמר לא התירו בה אלא ביאה ראשונה ר' יוחנן אמר לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה אלא אחר כל המעשים, ורב דאמר בסנהדרין תמר בת יפת תואר היתה לטעמיה דשרי בירושלמי ביאה ראשונה.
<h2>דף כג.</h2>
ודלא כאבא שאול. הקשה ר"ת מנ"ל דלית ליה דאבא שאול דילמא מה שמיהר לזכות בו שלא יקדום אחר ויזכה ועוד דהל"ל וכרבנן. ונראה לר"ת כגי' ר"ח דגריס וכאבא שאול ולאו זה פירש למיתה וזה פירש לחיים הוה אלא אפי' אחר זמן החזיק בו כאבא שאול, ועוד יש לפרש איכא דאמרי קטן הוה, דגדול לא היה מועיל בו אפי' זה פי' למיתה וזה פי' לחיים לאבא שאול כיון דיש לו יד לזכות בעצמו ואע"פ שעבודת אחרים עליו הוא קודם לכל, אבל לרבנן בין גדול בין קטן אפי' עבודת אחרים עליו זכו בו שמים. א"נ וכאבא שאול קאי נמי אלישנא קמא דגדול שמת [רבו] שמשעבד עצמו לאחר ואינו חפץ לזכות בעצמו הוי כמו קטן לאבא שאול, אבל לרבנן בכל ענין זכו בו שמים, והשתא ניחא דמסיק כאבא שאול דקי"ל כוותיה דבפ' השולח [גיטין ל"ט ע"א] ר' יהושע ב"ל קאמר הלכה כאבא שאול ואע"ג דר' יוחנן קאמר דאין הלכה קי"ל כר' יהושע ב"ל בכל מקום לגבי ר' יוחנן כדמשמע פרק בתרא דמגילה [כ"ז ע"א].
ע"י אחרים [אין] ע"י עצמו לא. אית דלא גריס לה משום דבסמוך קאמר והא קמ"ל ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא, משמע דעד השתא לא היה סובר כן, ואין למחוק הספר דעד השתא היה סבור דע"י אחרים הוי חדוש אבל למאי דמסיק מדעתו הדיוק הוי חידוש דע"י עצמו לא לכך קאמר והא קמ"ל.
לעולם שלא מדעתו. תימא הא דפשיטא לן לקמן ובפ' בתרא דנדרים [פ"ח ע"ב] לר' מאיר דאין קנין לעבד בלא רבו מנלן, אי משום דקתני בכסף ע"י אחרים דילמא לאו למעוטי ע"י עצמו, אלא לאשמעי' בע"כ. וי"ל דא"כ רבנן דאמרי בכסף ע"י עצמו דמפרשי' אף ע"י עצמו היינו ר' מאיר.
ורבי שמעון בן אלעזר היא. וג' מחלוקות שנויות במשנה כדפ"ה, וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו היינו אף ע"י עצמו וה"ה בשטר. וסיפא דקתני בשטר ע"י אחרים היינו ע"י אחרים דוקא ולא ע"י עצמו וה"ה בכסף. ור' שמעון ב"א היא. ותימא מנ"ל דיש ג' מחלוקת דילמא כולה מילתא דרבנן דמתני' רשב"א היא ובכסף אף ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, ואי גר' בברייתא ר' שמעון ב"א אומר אף בשטר ע"י אחרים ניחא דע"כ ג' מחלוקת בדבר וכן פ"ה מדקתני אף בשטר.
<h2>דף כג:</h2>
הדר פשטא גמר לה לה מאשה. ובשטר ע"י אחרים היינו בתורת שליחות ואע"ג דקתני אף ובכסף משתחרר אפי' עומד וצווח אין לחוש בכך אם ע"י אחרים דכסף ושטר אינן שוין.
דאמר רב הונא בריה דר' יהושע הני כהני. תימא דבעיא היא פ' אין בין המודר [נדרים ל"ה ע"ב] אי הוו שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן, ולא איפשיטא, ולא מייתי מדרב הונא בריה דרב יהושע, מיהו אשכחן כה"ג שאין התלמוד חושש לפשוט אלא ממשנה או מברייתא דבפ"ק דב"מ [י"ז ע"ב] בעי אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה ולא פשיט ושיטת התלמוד מוכחא בכמה דוכתי' דיש לה, וכן פ' השולח [גיטין מ"ג ע"א] דבעי מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקדש בת חורין מהו ולא פשיט מדאמר רב יהודה [יבמות מ"ה ע"ב] חציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת ישראל הולד אין לו תקנה, אלמא קדושיו קדושין.
אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה. ממתני' ליכא למידק אלא עבד אלא פשיטא ליה לתלמודא דאשה ועבד שוין, ויש מדקדק מכאן הא דאמרי' בח"ה [ב"ב נ"א ע"ב] הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כך העבד מקבל מתנה מרבו לעצמו. וליתא דבהדיא אמרי' בפ' השולח [גיטין מ"ב ע"א] גבי כותב נכסיו לשני עבדיו אי אמר חצי חצי אף עצמן לא קנו. משמע דנכסין נמי לא קנו. ואמרי' לעיל [כ"ג ע"א] בשטר ע"י עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד, ומה צריך לטעם (כאחד) זה, אם יש לו יד לקבל מתנה מרבו אפי' הוא עבד. ועוד אמרי' בירושלמי דפרקין [פ"א ה"ג] פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר, מאחר לרבו, ולא מרבו לעצמו, מאחר לעצמו מחלוקת ר' מאיר ורבנן. ולא להשוות אשה לעבד לגמרי נקט אשה הכא, דע"כ אינן שוין דאין קנין לעבד בלא רבו היינו שאין לו קנין כלל, והכל לרבו גוף ופירות. אבל אין קנין לאשה בלא בעלה הגוף לאשה והבעל אוכל פירות, ואע"ג דמציאת האשה לגמרי לבעלה, היינו כדמפרש בירושלמי פ' מציאת האשה [כתובות פ"ו ה"א] שלא תגנוב (לבעלה) [מבעלה] ותאמר מציאה מצאתי, אבל מתנה מפרש התם דליכא למיחש דיש לה קול, ולא נקט הכא אשה אלא משום רבנן דאמרי יש קנין לעבד בלא רבו כ"ש דיש קנין לאשה בלא בעלה, ומשום דבעי לאקשויי דר' מאיר אדר' מאיר ודרבנן אדרבנן שסברתם גבי אשה הפוכה מגבי עבד.
<h2>דף כד.</h2>
תנא יוצא בשן ועין. ותנא דידן דלא תני להו קסבר צריך גט שחרור.
<h2>דף כד:</h2>
אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואין חוזר. וא"ת (למ"ל) [מנ"ל] לרבות צד דבטל ממלאכתו, אי משום דכלן שקולין, א"כ כי קאמר לחפשי ישלחנו רבויא הוא מה ראית לבטל צד דבטל ממלאכתו טפי מאחרים. וי"ל דסבר כמ"ד בר"פ בכל מערבין [ערובין כ"ח ע"א] כללא קמא דוקא ומהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה משני צדדין, ואי לאו דרבויא הוא הוה מצרכי כלהו, דמומין שבגלוי ואין חוזרין שוין לגמרי והוי כחד צד, ובטל ממלאכתו צד אחר דלא חשיב כ"כ. אבל למ"ד כללא בתרא דוקא הוי כלל מוסיף על הפרט ואהני כללא קמא לרבויי כל דדמי ליה (בכל) [בחד] צד.
<h2>דף כה.</h2>
אלא קרנונא. פר"ח דג קר ולא המנונא דג חם שהוא טוב.
כלן אין מטמאין משום מחיה. פ"ה מדכתיב לכל מראה עיני הכהן, ואע"ג דדין זה שוה בכל הנגעים, נקט משום מחיה דהאי קרא במחיה כתיב, ומהאי קרא נמי ילפינן [מו"ק ח' ע"א] בכל נגעים דסומא באחד מעיניו אינו רואה את הנגעים, ובת"כ [פר' תזריע] דריש מקרא אחרינא דכתיב בפרשה ראשונה [ויקרא י"ג] וראהו כלו כאחד שאם היה על ראש חוטמו ועל ראשי אצבעותיו וכו'.
אף הסירוס. שנפסקו הבצים בתוך הכיס שטמונים בו מיירי, אבל אם נחתכו הביצים עם הכיס הא פשיטא דהוי מומין שבגלוי.
ורמינהו הרי שהיה מזה. תימא הא לענין טבילה מודה ר' דהוי כטמון ודילמא ילפי' עבד מטבילה, וי"ל כיון דאשכחן שן דאין גלוי לגמרי ולענין טבילה נמי לא בעי אלא שיהא ראוי לביאת מים, ואפ"ה חשוב גלוי לענין עבד, סברא הוא אם היה לשון חשיב גלוי לענין שום דבר, גם לענין עבד חשוב גלוי.
<h2>דף כה:</h2>
בהמה גסה נקנית במסירה. פ"ה בעליה מוסרים אותה ללוקח. משמע דמסירה בעינן מיד ליד וכן משמע בפ"ק דב"מ [ח' ע"ב] דאמרינן מסירה מחבירו קנה, במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמה לשון מסירה כאדם המוסר דבר לחבירו ובמציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני. מיהו מדתניא לעיל [כ"ב ע"ב] כיצד במסירה אחזה בטלפיה משמע דלא בעינן מיד ליד, דלשון אחזה שבעצמו אחזה, וכן פי' רשב"ם פ' הספינה [ב"ב ע"ה ע"ב] אחזה במצות המוכר. ועוד אמרינן פ' הספינה [ע"ו ע"ב] גבי מסירה כל היכא דא"ל חזק וקני כ"ע לא פליגי דקני, ואי בעינן מיד ליד ה"ל [למימר] תא חזק וקני. והא דאמר בב"מ מאן מסר ליה דליקני היינו מי יאמר לו חזק וקני. ומסירה דאותיות אי בעינן מיד ליד פירשתי בפ' הספינה [שם].
נקנית במסירה. פ"ה אבל במשיכה לא מיקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו. וקשה דאמרינן בגמ' דרש רב בקימחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה, ופריך שמואל והא אנן במסירה תנן, וה"פ והא אף במסירה תנן ורב במשיכה דוקא קאמר, דאי רב אף במשיכה קאמר ושמואל פריך דדוקא במסירה תנן ה"נ במשיכה תנן בפ"ק ב"מ [ב' ע"א] או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג. ועוד דהתם מסיק דשמואל גופיה קאמר דמנהיג קנה. והוה מצינן לשנויי דהכא במקח וממכר כיון דאיפשר במסירה לא קני במשיכה והתם במציאה ונכסי הגר ליכא מסירה. אבל מ"מ קשה דהכא קתני ר' אלעזר במסירה, והתם תניא ר' אלעזר אומר מנהיג בעיר קנה ומוקי לה במקח וממכר. ומתוך טעמו של רשב"ם יש ללמוד כיון שנקנית במסירה כ"ש במשיכה דעדיפא דבפ' הספינה [ב"ב ע"ו ע"ב] אהא דאמרי מסירה קונה ברה"ר פי' משום דלא איפשר למקני במשיכה דאין משיכה אלא במושך לרשותו, משיכה קונה בסמטא דהוי רשותו להניח שם מה שצריך וכיון דאיפשר במשיכה ליכא למקני במסירה שהוא קניין גרוע. אבל ר"ת פי' משיכה קונה בסמטא וכ"ש מסירה דאי לא קניא מסירה בסמטא א"כ כי פריך הכא אדרב והאנן במסירה תנן לישני כאן ברה"ר כאן בסמטא ועוד כי משני הוא דאמר כי האי תנא מנליה דלית ליה מסירה הא האי תנא איירי בסמטא. ולאו פירכי ננהו דע"כ האי תנא אמתני' פליג לאפוקי ממ"ד בהמה גסה נקנית במסירה מדקתני וחכמים אומרים זו וזו במשיכה ומשום הכי נמי לא אוקי מתני' ברה"ר דליכא משיכה ברה"ר, ולא איירי במתני' וברייתא אלא בקנייני בהמה במה היא נקנית במקום שראוי כל אחד לקנות.
ש"מ כליו של לוקח. המ"ל דא"ל מוכר זיל קני דבהא לכ"ע קנה לוקח כדאי' פ' הספינה [ב"ב פ"ו ע"א].
<h2>דף כו.</h2>
א"נ בחבילי זמורות. פ"ה הגבוהין מן הארץ ג' טפחים ומעלהו עליהם דהגבהה ג' טפחים הגבהה היא דנפקא ליה מתורת לבוד. ור"ת פי' דסגי בהגבהת טפח, כדאמרינן פ' חלון [ערובין ע"ט ע"א] גבי חבית של שיתופי מבואות צריך שיגביה טפח. ואין ראיה משם דדילמא שיתופי מבואות דרבנן שאני. והא דאמרינן פ' המניח [ב"ק כ"ט ע"ב] ההופך את הגלל ברה"ר חייב בנזקו ומוקי לה בשהפכה למטה מג' התם פירש הקונטרס משום דאפי' חבטה בהפקר קני א"נ כשמגביה בידו הוי כמו כליו, והיינו טעמא דההיא דפ' אלו נערות [כתובות ל"א ע"ב] שצירף ידו למטה מג' וקבלה. והכא דפריך ש"מ כליו של לוקח לא מצי למימר דקני מטעם הגבהה דאין בעביין ג' טפחים, ולפר"ת צ"ל דסתם כלים אין בעביין טפח.
בחבילי זמורות. נקט חבילי זמורות כדאמרינן במס' שבת [קכ"ח ע"א] מטלטלים חבילי זמורות מפני שהוא מאכל לפילין. ורבינו משולם פי' שמגביהין חבילי זמורות לפיל למעלה מראשו והוא קופץ ומגביה עצמו מן הארץ ואוכל, וחשיבא הגבהה כדאמרינן פ' שלוח הקן [חולין קמ"ב ע"א] זיל טרוף אקן דלגבהו ותקנינהו.
אמר קרא שדות בכסף יקנו. מקרא דגבי עפרון לא מייתי דאיכא למימר ה"מ מגוי.
כדי ליפות את כחו. וא"ת מתנה למ"ל למיכתב אי משום דלית בה דינא דבר מצרא האמר פ' המקבל [ב"מ ק"ח ע"ב] דאי אית בה אחריות יש בה דינא דבר מצרא. וי"ל דב' שטרות כותב לו של מכר לאחריות ושל מתנה לדינא דבר מצרא. ובירושלמי דפירקין [פ"א ה"ה] מפרש דמתנה אהני להא דתנן פרק המוכר את הבית [ב"ב ע"א ע"א] אבל בנותן נתן את כלן. [גיליון. ל"נ דנ"מ נמי דב"ח גובה את השבח ממכר ולא ממתנה כדאמר פ"ק דב"מ (ט"ו ע"א)].
<h2>דף כו:</h2>
אלא מאי לדמי ניקננהו ניהליה במשיכה דליתא למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר. כך הגיה רש"י בפירוש כתב ידו. ולפי גירסא זו ה"נ מסתברא קיים. וברוב ספרים גרסינן אלא מאי אית לך למימר דליתא למקבל מתנה ה"נ דליתא למקבל מתנה, ונזכינהו ניהליה אגב אחר והשתא ה"נ מסתברא אין מתקיים. ולפי זה פי' הריב"ן [כתובות נ"ה ע"ב] דיש לדקדק מכאן דאין מועיל קניין סודר שלא בפני הקונה מדלא הקנה לו בחליפין ע"י אחר. ולפי גירסא שהגיה רש"י אין לדקדק, וגם קודם שהגיה פי' טעם אחר דלכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא היה שם אחר שהיה חפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו. וגם כתב הריב"ן [שם] דפליאה היא בעיני רש"י שהרי מעשים בכל יום שקונין בסודר שלא בפני הקונה וכל התלמוד מלא שמועיל קנין סודר ע"י אחר שהעדים קונין מן המקנה לקונה כדאמר [ב"ב קל"ו ע"א] אקנייה וקנינא מיניה. קנו מיניה ל"צ לאימלוכי ביה. וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא [כתובות נ"ה ע"א]. וקנינא מיניה במנא דכשר למיקני ביה [ב"מ מ"ז ע"א]. וכל זה אפי' שלא בפניו דאם אין מועיל אלא בפניו למה עשו קניין עדים עיקר ולמה לא יעשה בעצמו כיון שהוא שם. ועוד שהיה צריך לפרש בשטר שהיה הקניין לפניו כמו שצריך לפרש במנא דכשר למיקניא ביה. והר"ר יצחק הלבן הביא ראיה דאמרינן פ' הנושא [כתובות ק"ב ע"ב] איהי דהויא בשעת קניין אהני לה קניין בנות דלא הוו בשעת קניין לא מהני להו קניין משמע דאי הוו בנות בשעת קניין מהני להו אפי' שלא בפניהם וסתם קניין היינו חליפין, וכן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו מוקי לה רב אסי [ב"מ י"ב ע"ב] בשטרי הקנאה, ואע"פ שיש קניין בתלמוד שאין חליפין ההוא [גיטין ע"ז ע"ב] דלקני לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח, ולא לקני אינש לוליבא לינוקא [סוכה מ"ה ע"ב] דסתם קניין לולב במשיכה או בהגבהה, מ"מ רוב קניין סתם שבתלמוד בחליפין. וגם ר"ח פי' שטרי הקנאה דרב אסי בחליפין. ועוד אין שום סברא לחלק בין קניין (ל)חליפין לשאר קניינין דמהני שלא בפניו גבי גט שחרור, וכן במשיכה כדפריך הכא ונזכינהו ניהליה ע"י אחר במשיכה. [מיהו קניין הרשאה דקי"ל [ב"ק ע' ע"א] שליחא שוייה, ואין לו זכות בממון, אלא לדון ולערער ואמרינן פ' שבועת העדות [שבועות ל"א ע"א] אשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה, ודילמא לא ניחא ליה למטרח בדינא ודיינא, אין הקניין מועיל אלא בפניו שיהא רצונו בכך, ואפי' מתרצה כשתגיע הרשאה לידו לא מהני כיון שלא היה בשעת קניין. גליון].
<h2>דף כז.</h2>
מקומו מושכר לו. וא"ת... למה לא הקנה לו המקום בחליפין. ושמא שכירות אין נקנה בחליפין מתוספות אייברא.
נתון ליהושע. שהיה לוי. וק' איך נתן לו והא קנסינהו עזרא [יבמות פ"ו ע"ב]. וי"ל קסבר קנסא לעניים, ור' יהושע עני היה, כדאמר בברכות [כ"ח ע"א] מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה, וא"ת למה לא נתן לו גם מעשר עני וי"ל לפי שהיה רוצה ליתן להרבה עניים. א"נ היה לר' יהושע מאתים זוז לפיכך לא נטל מעשר עני. ולמ"ד קנסא לכהנים איכא למימר דיהיב ליה כר' עקיבא [דאמר] מקמי קנסא היה ללוי ולא לכהן בתר דקנסי (כהן) אף לכהן. מתוספות אייברא.
חוזר בשטר. אע"ג דכל זמן שלא חזר כותבין כדאמרינן בר"פ אע"פ [כתובות נ"ה ע"א] קני מיניה לא בעי לאימלוכי ביה, מ"מ יכול לחזור בו מן השטר דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה שלא יסברו העולם דשטר מלוה הוא וזיילי נכסיה. אבל משום לקוחות לא מהני מידי דמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים.
תניא כותיה דרבא. תי' נהי דבעשר שדות לא קנה אלא כנגד מעותיו דילמא מטלטלי באגב קני אפי' שלא כנגד מעותיו, דע"כ קניין אגב עדיף, דהא באגב קני מטלטלי בכסף ושטר וחזקה, ועשר שדות בעשר מדינות לא קני אלא בחזקה, אבל בכסף ושטר לא, כדקתני יפה כח חזקה מכח שניהם. וי"ל דלא מייתי סייעתא אלא מזה (שיש חילוק מקומות) [שמצינו במקום אחר] דיש חילוק בין נתן דמי כלן ללא נתן. [ול"נ דמייתי סייעתא משום דסדנא דארעא לעניין חזקה עשר שדות הוי כמו אגב במטלטלין. גליון].
<h2>דף כז:</h2>
קנה כלן. והא דאמר שמואל פ' ח"ה [ב"ב נ"ד ע"א] דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד. היינו בנכסי הגר והפקר. אבל היכא דדעת אחרת מקנה אותה קנה הכל. והא דאמר התם [נ"ה ע"א] דמיצר מפסיק, היינו נמי בנכסי הגר. או במכר היכא דלא נתן דמי כלו.
אלו מסר לו עשר בהמות באפסר וא"ל קני. הא פשיטא דאם משך האחת לא קנה השאר במשיכה של זו, דעשר שדות נמי בכסף ושטר של אחת, לא מיקנו שאר שדות, ומשיכה להא דמיא. והא נמי פשיטא אם אחז באיפסר שכולן קשורות בו לקנות את כולן, דשייכא מסירה על זו כמו זו. אלא מיירי שאחז (בטלפא) [בטלפה] או בשערה של אחד מהן מי לא קני השאר. וה"ה להחזיק באחד מהן דשדות דדמיא להא. ודוקא שנתן דמי כולן דומיא דשדות ומשני התם אגידו בידו שכולן קשורות ואין דבר אחר מפסיק ביניהם וכשאחז באחד מהן כאילו אחז בכולן. [איכא דאמרי אמר רב אדא בריה דרב איקא לא קנה תדע. פ"ה וליתא לדשמואל. ותי' לי הא ברייתא מסייע ליה. ונ"ל דבעי למימר דלא קנה [אם לא] נתן דמי כולן, וליתא לדשמואל, דברייתא פליג. גליון].
אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. מהכא לא מצי למילף גלגול שבועה דלא דמי לקרקעות דלאו בת שבועה היא כלל. אבל אחר בר שבועה הוא, אלא שלא קינא על ידו. ומתרי אמן נפקי כל הני. דאלה ושבועה ואיש זה ואיש אחר מחד אמן נפקי. דקאי אכל מה דכתיב (בפרק) [בפרשה], ואלה ושבועה בהדיא כתיבי, ומבלעדי אישך כל אדם משמע. ואידך אמן לארוסה ולשומרת יבם קאתי.
מי בדקי לה מיא. איכא דמוקי לה בפ' הבא [יבמות נ"ח ע"א] שבא עליה ארוס בבית אביה, ועולא לית ליה האי שנוייא, משום דסבר אין חופה לפסולות, ולא חשיבא נשואה נכנסה לחופה ולא נבעלה, אלא ע"י חופה וביאה. ותי' לרב ששת ורב פפא דהתם דלית להו דעולא מנא להו גלגול שבועה, וי"ל דלדידהו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אפי' קטן דדמי לקרקעות, שאין מקנאין על ידו כדתנן פ' ארוסה [סוטה כ"ד ע"א].
ונקה האיש מעון. וא"ת ונוקמה שלא ידע שנסתרה עד אחר שבא עליה, דכה"ג מנוקה מעון הוא. דהא כי מוקי לה ע"י גלגול, אם זנתה באירוסי' הבעל בא עליה באיסור, אלא כיון דשוגג הוא מנוקה מעון קרינ' ביה. וי"ל דשאני ע"י גלגול דאפי' בשעת השקאה אין יודע, אבל כשיודע בשעת השקאה שבא עליה באיסור אפי' בשוגג, לאו מנוקה מעון קרי ביה.
<h2>דף כח.</h2>
נאמרה שבועה בפנים. וא"ת למ"ל ק"ו נילף בהאי מה מצינו גופיה שמגלגלין בממון, וי"ל דאי לאו ק"ו לא הוה ילפינן במה מצינו ממונא מאיסורא, אבל כיון דילפינן בק"ו שמגלגלין בממון על הודאי, ילפי' במה מצינו לעשות ספק כודאי. ואין מגלגלין בכל ספק לומר השבע שלא גנבת לי, אלא בדבר שיש קצת חשש, כגון שותף או אריס, דאמרי' בס"פ הנשבעים [שבועות מ"ח ע"ב] דמגלגלין. וסוטה נמי דילפי מיניה יש לחוש קצת לזנות דמעיקרא כיון שנתפרצה עכשיו שקינא לה ונסתרה.
שמותי משמתינן ליה. מכאן אר"ת דכל מקום שאומר יהא בנדוי, כי ההיא דנדרים [ז' ע"ב] השומע הזכרה מפי חבירו חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי. ובפ"ב דנדה [י"ג ע"ב] המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, לא שהוא מנודה ממילא, אלא כלומר חייבים לנדותו כדקאמר הכא שמותי משמתי' ליה.
כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. לרב דאמר [ב"ב מ"ז ע"א] בכליו של קונה, כיון שזכה זה דהיינו המוכר בחליפין, נתחייב זה הלוקח באונסי חליפיו. וללוי דאמר בכליו של מקנה, ה"פ כיון שזכה זה הלוקח בחליפיו נתחייב זה המוכר ליתן לו חליפיו. וא"ת כיצד החליף שור בפרה, היאך יפרש לוי שגם השור והפרה נותן המקנה לקונה, דתרוויהו של מקנה גם שור גם פרה, וכרב נחמן דמפרש יש דמים שהם כחליפין, ליכא למימר דמה ענין דמים שמחליף דמי השור בפרה, לחליפין שנותן המקנה הכל. ויש לפרש דה"ק החליף הנאת קבלת השור בפרה, כדאמרי' פ' הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] דבההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ומקני ליה. מיהו אין זה דוחק אי אתיא דלא כלוי דפלוגתא דתנאי היא התם. ולפר"ת דכשמחליף שוה בשוה קונה כל דבר, אפי' במטבע ופירות למ"ד אין נעשה חליפין, אתיא בפשיטות כמו ללוי כמו לרב.
ש"מ מטבע נעשה חליפין. אע"ג דמעות אין קונות אלא למיקם במי שפרע, ה"מ כשנותן בתורת דמים אבל אם נתן בתורת חליפין קנה כדפ"ה, א"נ אפי' בסתם כיון שמחזיר לו המטבע כמי שרגילין להחזיר הסודר חליפין ננהו. [וא"ת מה טעם יש, למ"ד דפירי לא עבדי חליפין אלא נעל דוקא, דקאמר במטבע שנעשה חליפין, דהא מטבע לאו כלי הוא, אלא הוי כשאר דברים שאינם כלי שחשובים פירי ולא עבדי חליפין. ואר"ת דמטבע כעין כלי הוא, דראוי לתלותו בצואר בתו. מתוספות אייבר"א].
<h2>דף כח:</h2>
ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין. ומ"מ (הנ"מ) [הא דרב יהודה] אין בטל, דמיסתבר טפי לפרש כל הנישום.
ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה. פ"ה וכ"ש שור חי דחשיב טפי ודמי לכלי שמשתמשים בו, ובתר הכי דפריך הניחא לרב ששת אלא לרב נחמן, פ"ה דאפי' למאי דשני רב יהודה כל הנישום, פריך והיינו משום דשור חי נמי חשיב פירי אע"ג דדמיא לכלי אלא דלרבותא נקט בשר דאפ"ה נעשה חליפין, ובפ' הזהב [ב"מ מ"ו ע"א] ל"ג בקונטרס בשר. והשתא משני לר' נחמן לפי האמת יש דמים שהן כחליפין, ופ"ה כלה מתני' חדא הוא, ובמטבע עסקינן, וה"ק כל הנעשה דמים באחר, דהיינו מטבע פעמים שדמים קונין כמו חליפין. ולפי זה רב נחמן לית ליה דרב יהודה דאוקמי כל הנשום. ובפ' הזהב [מ"ו ע"ב] פ"ה יש דמים שהן כחליפין, רישא וסיפא חדא הוא, ואשמעי' דיש דמים שקונות בלא משיכה כחליפין, כיצד החליף דמי שור בפרה. וה"ק כל הנשום דמים באחר, כל המטלטלין שאדם שם לחברו, ונותן לו שומת דמיהן בשביל חפץ אחר, כיון שזכה זה הלוקח ראשון, במטלטלין ראשונים ע"מ להקנות לו חפץ שלו בדמי', נתחייב זה הראשון, בכל אונסי חליפיו, לפי שקנו לו מעותיו. ולפי זה ניחא טפי שמיישב לישנא דכל הנשום אליבא דר' נחמן. מיהו קשה לפי' דחשיב בעלי חיים פירי, דהתנן בהשואל [שם ק' ע"א], המחליף פרה בחמור וילדה, אלמא שנקנה האחד במשיכת חברו, ותקשה לרב נחמן, ותניא פ' הזהב [מ"ז ע"א], פרתך בכמה בכך וכך, חמורך בכמה (בכמה) בכך וכך, וקאמר דבמשיכת פרה קנה זה החמור. ורבא איירי התם דמסתמא כרב נחמן רביה [ס"ל] דפירי לא עבדי חליפין. וצ"ל דג' בשר שור וה"ג בכל הספרים, ובעלי חיים חשיבי כלי לפי שמשתמשים בהם כדפ"ה, וכולא סוגיא למאי דס"ד מעיקרא, ולפי האמת מוקי לה רב נחמן בכל הנשום דשור חי חשיב כלי. וא"ת למה דוחק לישב דברי רב נחמן ור"ל, למאי דס"ד מעיקרא, הא קי"ל דאין מטבע נעשה חליפין, וי"ל משום דרב ולוי דפליגי במטבע, הם אמוראים קדמונים, ולא מצינו שנחלקו בפירות, ואם לדברי חד מינייהו נצטרך למימר (ופירי) [דפירי] נמי עבדי חליפין, ה"ה לאידך, דלא מצינו שנחלק עליו חבירו בכך. וכשטה זו פר"ח ושערים דרב האי [ספר המקח שער י"ג] וכן רב אלפס [ב"מ מ"ו ע"א]. ופר"ת דחליפין של שוה בשוה קנו בכל דבר לכ"ע פי' בפ' הזהב.
יש דמין שהן כחליפין. בשערים דרב האי בשער י"ג פסק דהחליף דמי שור בפרה לא קנה, דכולה סוגיא למאי דס"ד, ודברי רב יהודה עיקר, ופסק דהחליף שור בפרה קנה.
<h2>דף כט.</h2>
פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים אין להקדש אלא מנה. ל"ד לקבל עליו לספק סלתות משלש ועמדו מארבע דמספק ארבע [ב"מ נ"ז ע"ב], דלא אזלינן בתר נתינת מעות. דהכא נתחלל הקדש מיד בשעת מתן מעות שהוא בעין, אבל התם כשקיבל עליו אין הסלתות בעין, ומ"מ משתמש במעות שיצאין לחולין ע"י לב ב"ד, א"נ מיירי במעות חולין שמוכנין לקנות בהן סלתות.
אותו ולא אותה. לאו זמן גרמא הוא דמשמיני ואילך אין לה הפסק כמו פדיון הבן דאין זמנו עד ל' יום וקרי ליה לקמן שלא הזמן גרמא, וא"ת אכתי זמן גרמא היא דאין מוהלין אלא ביום כדתנן במגילה [כ' ע"א], וי"ל דאיצטריך למ"ד פ' הערל [יבמות ע"ב ע"א] דמילה שלא בזמנה בין ביום בין בלילה.
כל שאין אחרים מצוין לפדותו אין מצווה לפדות עצמו. וא"ת הא תנן פ' יש בכור [בכורות מ"ו ע"א] נתגיירה מעוברת בכור לכהן, ואמר רבא התם כהנת שנתעברה מגוי הבן חייב בה' סלעים. אע"ג דאין אחרים מצווין לפדותו וי"ל דלא דמי לאשה דאין אחרים מצווין לפדותה בשום מקום. גליון.
<h2>דף כט:</h2>
רבי יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. קשה מפרק יש בכור [בכורות מ"ח ע"א] ואין שייך להאריך כאן. [ככתובה בשטר. פירש"י ואין לו אונאה. פי' ללקוחות, דמצות בנו עליו, יותר ממצות גופו. גיליון].
ואזיל כהן וטריף הנך משעבדי. תימא יאמר הלוקח מקום הנחתי לך לגבות ממנו מהנך בני חרי, ואפי' לא היו לו באותה שעה ואחרי כן קנה, יכול לומר יש לך מקום לגבות ממנו. גיליון, ועוד הלוקח שלקח באחריות יחזור ויגבה מן הכהן הנך חמש בני חרי ע"כ. וי"ל דמיירי דהנך חמש משעבדי מנכסי האב, וחמש בני חרי מנכסי עצמו, דחוב האב על נכסיו, ולא על נכסי עצמו. והלשון משמע כן דקאמר שזה מצותו על אביו. וי"מ דחמש בני חרי במטלטלי איירי, דהשתא לא מצי למימר הנחתי לך מקום, ולא מצי נמי הדר עלייהו.
הא לן הא להו. פ"ה בני בבל הולכים וגורסים משניות תנאים בא"י, ומתוך שלומדים חוץ למקומן אין צרכי הבית מוטלים עליהם, נושא אשה תחלה. אבל בני א"י שלומדים במקומן, אם נושא אשה, יהא צורכי הבית מוטלים עליו ויבטלוהו. ואע"פ שגם בני א"י היו באים לבבל ללמוד תורה, רובם היו לומדין במקומן. מיהו קשה לר"ת אדרבא משנשא אשה אין יכול לצאת, שצריך לחזר אחר פרנסת אשתו ובניו. ובפ"ק דגיטין [ו' ע"ב] אמרי' שלח ר' אביתר, בני אדם הבאים משם לכאן, קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה, כלומר שצריכין בניהם ובנותיהן להתמשכן במזונותיהם. ונראה לר"ת איפכא, דר' יוחנן היה אומר לתלמידיו שהיו מבבל, ריחיים בצוארו, שאין יכול להניח אשתו לילך ללמוד וגם שהם עניים. ושמואל היה אומר לבני א"י, נושא אשה תחלה, לפי שלומדים במקומם, וגם הם עשירים. וכה"ג מצינו בפ"ק דשבת [ט' ע"ב], גבי אימתי התחלת סעודה, רב אמר משנטל ידיו, ר' חנינא אמר משיתיר חגורו, וקאמר הא לן הא להו. וע"כ ר' חנינא לבני בבל קאמר, כדאמרי' התם הני חברין בבלאי למ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה. וכן בפ' לולב וערבה [סוכה מ"ח ע"א], גבי אין לו כלים להוריד בה. וק"ק דבפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ד ע"א] אמר רב חסדא על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות, אמר רב נחמן הא לן הא להו, ופריך רב נחמן אדרב חסדא אינהו מיכל אכלי ואנן מברכין, וקאמר איפוך. ואמאי לא קאמר, שרב חסדא היה אומר לתלמידיו שהיו מא"י, וי"ל דרב נחמן דקאמר הא לן הא להו, איהו גופיה פריך משום דקים ליה דהכי הוה. [ונראה למורי הר"ר יהודה דל"ק מידי מהא דכיצד מברכין דשאני לענין אכילה וברכות דדין הוא לכל אדם, שיברך לפי המנהג של מקום שהוא עומד שם, אפי' לא היה מאותו מקום. ולהכי מתמה אליבא דרב [חסדא שהיה] מבבל [ולמה מברכין על] פירותיה דמשמע דהיינו פירות של א"י. תוספות אייברא].
<h2>דף ל.</h2>
על צואריה דברך. פ"ה להשיאו אשה. ואע"ג דמצוה יתירה היא להשיאן סמוך לפרקן כדאמר' [סנהדרין ע"ו ע"ב] עליו הכתוב [אומר] וידעת כי שלום אהליך, והיינו סמוך לגדלות. הכא נקט זמן שרגילות להשיאן, שבאותו הפרק יש לו לחזר טפי. ול"א פ"ה ללמדו תוכחות והיינו לייסרו בדברים, דאסור להכות בנו גדול.
לא צריכא ליומי. פ"ה ימי השבת. וקשה אכתי מי ידע כמה חיי. ויש לפרש דיום עצמו ישלש, וע"כ נהגו לומר בכל יום קודם פסוקי דזמרא מקרא ומשנה ותלמוד. ור"ת מפרש שאנו סומכים, אהא דאמרי' פ' זה בורר [סנהדרין כ"ד ע"א], בבלי בלול במקרא במשנה בתלמוד, דתלמוד בלול מכולן.
נקראו סופרים. בירושלמי [שקלים פ"ה ה"א] מפרש שעשו כל התורה ספורות ד' אבות נזיקין [ב"ק ב' ע"א] מ' אבות מלאכות חסר אחת [שבת ע"ג ע"א] וכיוצא בהן.
אל תגמגם. והא דאמרי' פ' אלו מציאות [ב"מ כ"ג ע"ב] דצורבא דרבנן משני בדבוריה במסכתא. אר"ת דהיינו כששואלין לו למדת מסכתא זו, שלא יתגאה לומר למדתי, כלומר למדתי הרבה, אבל אם שואלים ממנו דבר הלכה, או צריכין ללמוד ממנו, צריך שיהיו מחודדין בפיו ולא יגמגם. והא דאמרי' [ד"א זוטא פ"ג] למד לשונך לומר איני יודע, פן תתבדה ותאחז. היינו במילי דעלמא, ואפי' בדברי תורה, אל יאמר יודע אני להתפאר בכך.
<h2>דף ל:</h2>
ואומר חצי גבור שנונים. ל"ג ליה, דבמספרי לשון הרע כתיב, שהקב"ה משליך עליו חציו.
אם ברזל הוא מתפוצץ. פי' בפ' ר' עקיבא [שבת פ"ח ע"ב]. אם ברזל הוא כו'. תימה האי קרא משמע שהפטיש מפוצץ את הסלע ומשברו, וכן קשה בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"א] דקאמר מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות. [ורשב"ם] גריס מחלק ול"ג מתחלק. וי"ג כאן אם ברזל הוא מפעפע אם אבן הוא מתפוצץ שנא' הלא כה דברי כו' שהאש מפעפע הברזל, והפטיש יפוצץ מכח סלע. כדאמר במדרש [איכ"ר] מעשה באחד שלקח סנפירין לבודקו, נתנו על הסדין והכה בקורנס שבר הקורנס ונחלק הסדין והסנפירין לא זז ממקומו. אייברא.
שרשות אחרים עליה. ואע"ג דמעשה ידיה [לבעל] מדרבנן, מ"מ אינה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה.
כבד את ה' מהונך. בירושלמי [פ"א ה"ז] מהונך כמו מחונך, משמע שהקפיד הקב"ה על כיבוד אב ואם יותר מכבודו, שבכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך דהיינו מחונך דמשמע ממה שחננך, כלומר אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור. ובכיבוד אב ואם נאמר כבד אביך, דמשמע בין יש לו בין אין לו, והיכא דאין לו חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו. אייברא.
<h2>דף לא.</h2>
כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק. [במצי] כייף ליצריה מיירי כדמוכח בחגיגה [ט"ז ע"א].
והיה מפתח מונח. בירושלמי [פ"א ה"ז] שהיו רגליו פשוטות על התיבה ולכן לא שברה. אייברא.
והיה מפתח מונח. וא"ת למ"ד [ל"ב ע"א] משל אב מה הוצרך לכך דאין הבן חייב משל עצמו, וי"ל דהכא לא הפסיד כלום בשביל אביו אלא שמשך ידו מן הריוח, ועוד נהי דאין חייב משלו מ"מ אסור לצערו.
גדול המצוה ועושה. פ' אין דורשין [חגיגה י"ב ע"ב] גבי והארץ היתה תוהו, אמר הא דמקדים והארץ, משל למלך שאמר לעבדיו השכימו לפתחי, למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים. ל"ד להכא דהתם שניהם מצווין אנשים ונשים ומי שאין דרכו להשכים עדיף. והיינו טעמא שהמצווה עדיף, שדואג וירא פן יעבור ומי שאין מצווה יש לו פת בסלו אם ירצה יניח. וי"מ לפי שאין הקב"ה צריך למצות, אלא שיקיימו דבריו, לכך המצווה עדיף, שעשה רצון קונו, אבל מי שאין מצווה, מה רצון קונו עשה, שלא צוה לו כלום. ועוד טעם פשוט, מאחר שצוה לזה ולא לזה, אין להקב"ה נחת רוח בעשייתו.
דלא מפקדנא ועבידנא. מכאן דקדק ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, אע"פ שפטורות אפי' מדרבנן. כדמוכח פ' מי שמתו [ברכות כ' ע"ב] גבי נשים חייבות בקידוש היום מן התורה. מ"מ יכולות לברך, ואין כאן משום ברכה לבטלה, דאסרו משום לא תשא, דרב יוסף היכי היה שמח, אם היה מפסיד הברכות. ועוד מדאמרי' ר"פ בתרא דערובין [צ"ו ע"א] מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, ולא מיחו בידה חכמים לר' (יוסף) [יוסי] דאמר נשים סומכות רשות, מכלל דלר' יהודה דפליג עליה מיחו. והיינו טעמא לפי שהיתה מברכת א"כ לר' יוסי מברכת. מיהו בקונטרס פי' שם משום דמחזי כמוסיף על המצות, והיינו טעמא דאין בנות ישראל סומכות, וכן אשתו של יונה שהיתה עולה לרגל, ומביאה עולה נדבה במקום עולת ראיה, פ"ה שנראית כעוברת על בל תוסיף וכן מעכבין הנשים לתקוע, ור"ת אין נראה לו שיהא בל תוסיף בכה"ג, אלא סמיכה דאסר ר' יהודה משום דמחזי כעובד בקדשים. ואשתו של יונה דדמי לחולין בעזרה, וטעמא דתפילין ותקיעת שופר משום ברכה לבטלה. וקי"ל כר' יוסי לגבי ר' יהודה. ואע"ג דסתם לן תנא [ר"ה ל"ג ע"א] כר' יהודה, אין מעכבין התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין. מ"מ מעשה רב דהביאוהו לעזרת נשים וסמכו עליו בפ' אין דורשין [חגיגה ט"ז ע"ב] ומעשה של מיכל ואשתו של יונה. אבל זה תימא, היאך אמרו וצונו, דמה שמברכין במצוה דרבנן, היינו כדמפרש פ' במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] גבי נר חנוכה היכן צונו מלא תסור אבל מ"ע שהזמן גרמא אפי' מדרבנן פטורי. [מיהו בירושלמי דברכות [פ"ב ה"ג] גר' מיכל בת שאול מיחו בה, ואשתו של יונה הושבה. ול"נ משום דר' יהודה חד לגבי ר' יוסי ור' שמעון דגבי סמיכה. גיליון].
<h2>דף לא:</h2>
מסתייע מילתא. בעודו גחין וכו'. במדרש יש שאסף אמר שירה על שם שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים וכדה נפל לבאר והיתה בוכה, ואח"כ נפל כד של זהב ושל מלך, התחילה הראשונה לשורר ואמרה מי שמוציא כד של זהב יוציא נמי כד של חרס. כך בני קרח כשהיו בלועים, כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה, ואמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו, ולכך אמר אסף מזמור וכו'. עכ"ל.
ר' טרפון הוה ליה ההיא אימא. יש בירושלמי [פ"א ה"ז] שפעם אחת אבדה פזמקא דידה בחצרה ויצאתה ממטתה לבקשו, ושם ר' טרפון את ידיו תחת רגליה שלא תטנף רגליה. ועוד איתא בירושלמי דאימיה דר' ישמעאל הוה עובדא דכל שעתא ושעתא דהוה אתי ר' טרפון מבי מדרשא היתה רוחצת רגליו ושותה את המים. כשהרגיש ר' ישמעאל בנה בדבר, היה מסרב בדבר עד שבאת לפני חכמים והיתה קובלת על ר' ישמעאל בנה שלא היה מקיים מצות כבוד, ונבהלו חכמים בדבר, ושאלו לר' ישמעאל, וספר להם הדבר, וצוו לו שיניחנה לעשות רצונה עכ"ל.
<h2>דף לב.</h2>
רב יהודה אמר משל בן. יש לדקדק אם נזדמן לו כבוד אב ואם ואבדת עצמו ואבדת חברו, מה יעשה, שהרי אבידת חברו קודמת לכבוד אב ואם, כדאמרי' פ' אלו מציאות [ב"מ ל"ב ע"א] א"ל אל תחזיר יכול ישמע לו, והיינו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי, דאל תחזיר כלל לא איצטריך קרא, [ואבידת עצמו קודמת לאבידת חבירו, וכיבוד אב ואם קודם לאבידתו למ"ד משל] בן, וי"ל יניח כבוד אב ואם ואבדת חברו ויעסוק בשלו, דאין הבן חייב להפסיד (ואבדת עצמו קודמת לאבדת חברו, וכבוד אב ואם קודם לאבדתו למ"ד משל) בשביל אביו, כיון שאין האב נהנה באבדה עצמה. אע"ג דאמרי' בסמוך עד שיטול ארנקי של בן ויטילנו לים ואין מכלימו למ"ד משל בן, היינו באותו ענין שיש לו קורת רוח בכך שזורק לים למירמי אימתא אאינשי ביתיה ואפי' אין נהנה כלל מ"מ אין לו להכלימו.
אורי ליה רבנן לר' ירמיה כמ"ד משל אב. פסק בשאלתות דרב אחאי [יתרו שאילתא נ"ז] דאם אין לאב ויש לבן חייב ליתן לו דלאחרים נמי חייב ליתן צדקה וכן פסק ר"ח דאם הבן אמיד כופין הבן לזון את האב דקי"ל פ' נערה [כתובות מ"ט ע"ב] דאם אמיד כפינן ליה לזון בניו וכ"ש אביו, וגר' בירושלמי [פ"א ה"ז] אמר ר' ייסא [נ"א. בון] הלואי כל שמועותי ברירן לי כהדא שכופין הבן לזון את האב. ואין ראיה משם דמיירי בכותב כל נכסיו לבנו, דמייתי התם עובדא דר' יונתן דמייתי נמי בכתובות [שם] גבי כותב כל נכסיו לבנו. ועוד הביא ראיה דתני [ירושלמי פ"א ה"ז] ר' שמעון בן יוחאי הבן מחזיר על הפתחים חייב לזון אבותיו, שהעדיפן הקב"ה יותר מכבודו, בכבודו הוא אומר כבד את ד' מהונך, אם יש לו הון חייב, ובכבוד אב נאמר כבד את אביך בין יש לו הון בין אין לו הון. מ"מ אע"פ שחייב אין כופין אלא כשיש לו.
דמחל ליה ליקריה. והודיעו קודם לכן שלא יהא כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דאמרי' לקמן פ' בתרא [פ"א ע"ב] שצריך כפרה.
ותיפוק ליה משום דרוב נסקלין ננהו. לפום ריהטא ה"ק ואפי' היתה סקילה חמורה היו נסקלין. ואין זה נכון שלפי מה שמגיה הנסקלין בנשרפין אע"פ שהנשרפין רוב הם בסקילה, לפי שהיא קלה. אלא ה"פ למ"ל שריפה חמורה, אפי' הם שוות תיפוק ליה משום דרוב נסקלים. תוספות אייברא.
תיעשה ע"י אחרים. הא דאמרי' [ב"מ ל"ב ע"א] א"ל אביו אל תחזיר דלא ישמע לו. באי אפשר ע"י אחרים, מיירי לאיסי.
<h2>דף לב:</h2>
מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אע"ג דקב"ה מחיל יקריה, מלך גזירת הכתוב הוא.
זקן אשמאי. פ"ה אשם רשע ועם הארץ, וקשה היכי קאמר איסי כל שיבה במשמע אפי' זקן אשמאי, הלא מצוה להכותו ולקללו. ור"ת פי' כמו פתחי שמאי [מנחות ל"ג ע"ב] לשון שממון כלומר בור עם הארץ, כדמתרגם והאדמה לא תשם [בראשית מ"ז] וארעא לא תבור.
אין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. לאו ג"ש הוא דא"כ לבעי מומחין כי התם, אלא גלוי מילתא הוא כמו שמצינו באספה לי שבעים דמיירי בזקן וחכם, אע"ג דבפ"ק דסנהדרין [י"ד ע"א] אמרי' דאי לאו ושופטיך ה"א זקניך אפי' זקני השוק. ועוד דנילף מחליצה, דכתיב זקנים ולא בעי חכמים, דמרבינן פ' מצות חליצה [יבמות ק"א ע"א] אפי' הדיוטות. הכא שאני, דאי לאו דקפיד קרא בזקן וחכם, לא לכתוב שיבה וזקן, ויעמוד בפני כל אדם. ואי לא כתיב אלא שיבה או זקן, ה"א דאזקנה לחוד קפיד ולא בעי חכם, כתב תרווייהו למבעי חכמה בהדי שיבה.
אפי' יניק וחכים. פ"ה ומדקפיד אחכמה אמרי' נמי שיבה לא זקן אשמאי קאמר, דליכא למימר ר' יוסי אזקן אשמאי נמי פליג, דא"כ היינו איסי. והא ליכא למימר שבא איסי לרבות זקני גוים, אע"ג דלקמן [ל"ג ע"א] בתר דפסק ר' יוחנן כאיסי, קאמר ר' יוחנן קאי מקמיה סבי דארמאי. דהא לא מקרא דאיסי הוה עביד הכי, מדקאמר כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני, אלא מפני דרך ארץ היה חולק להם כבוד, וכן רבה דעביד להו הידור. וא"ת לר' יוסי דאפי' יניק וחכים, שיבה דכתב רחמנא למ"ל, וי"ל דה"א זקן כמשמעו וחכם. א"נ איצטריך שיבה ליניק וחכים שחייב לעמוד מפני זקן וחכם, אפי' אינם כת"ח שבבבל דאמרי' באלו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א] שעומדין זה בפני זה. ותימא דלכלהו תנאי לא משמע חכם אלא מזקן, ואנן מתרג' [ויקרא י"ט] מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא, ומצינו כעין זה דמתרג' [שם כ'] אוב וידעוני בדין ודכורו ובפ' ד' מיתות [סנהדרין ס"ה ע"ב] אמרי' אוב זה המעלה בזכורו.
<h2>דף לג.</h2>
אין בעלי אומניות רשאין. במלאכת אחרים איירי, דלשון רשאין משמע דאיכא איסורא. וי"מ רשאין כמו חייבין, כדתנן פ' המקדיש שדהו [ערכין כ"ח ע"ב] כמה אדם רוצה ליתן בשור זה, לעשותו עולה אע"פ שאין רשאי.
שני חומשין. פ"ה שני חמשיות. וי"מ דה"א חומשין יש בו אשרי האיש, כאיל תערוג, אך טוב לישראל, תפלה למשה, יאמרו גאולי ד', וכל אחד מן הספרים מסיימי' באמן חוץ מן האחרון.
שמא בהן יושב ומהרהר. לא היה צ"ל בהן אלא סוד ד' ליריאיו הוה דבב"ר [פרשה ל"ג], כששאלו ר' [חייא] למה לא עמד, השיב שהיה מסתכל בספר תלים.
<h2>דף לג:</h2>
אין ת"ח רשאי לעמוד בפני רבו. בבית המדרש, או במקום הצנע מיירי. אבל במקום שיש גנאי לרב, כשאין עומד לפניו חייב. כי הני דלעיל שהיו מקפידין אפי' בסעודה. ואם נפרש רשאי לשון חייב ניחא.
אין ת"ח רשאי וכו'. תימה למה הקפיד רב נחמן שמא קמו לפניו [שחרית וערבית]. ונראה לפרש דדין זה אין נוהג אלא באותם הדרים בבית הרב, דמסתמא עמדו שחרית [וערבית]. אבל תלמידים אחרים חייבים לעמוד אפילו מאה פעמים ביום, שמא יראה אחר ויחשדם. ואפילו אותו שבבית הרב נמי אם באו פנים חדשות צריך לעמוד. תוספות אייבר"א.
ואימא מורא משקלות. לא מצינו דכתיב בהו מורא בשום מקום. וי"ג מכשולות דכתיב [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשול ויראת. וא"ת מאי משני פני פני גמר, גבי מכשול נמי כתיב לפני. וי"ל דמפני שיבה הוי כעין יראה מפני השם דמורא רבך כמורא שמים. וי"מ שמצינו מורא גבי משקלות דאמרי' במדרש [תנחומא כי תצא] זכור את אשר עשה לך עמלק, וכתיב ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקי', שלא היית זהיר במשקלות לכך בא עמלק, דבתר משקלות כתיבא בפ' כי תצא. והיינו דכתיב במשלי [י"א] מאזני מרמה תועבת ד' ואבן שלמה רצונו, בא זדון ויבא קלון, כלומר על עון זה בא זדון וקלון של עמלק.
ולא תיחוש ליקרא דידי. שגם אני הייתי עומד אם הייתי רואהו, אבל אם שמואל לא היה עומד גם רב יהודה לא היה צריך לעמוד, כדאמרי' ביש נוחלין [ב"ב קי"ט ע"ב] והלכתא חולקין כבוד לתלמיד במקום רבו, והלכתא אין חולקין, לא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא, הא דלא פליג ליה רביה יקרא.
טמא יושב תחת האילן וטהור עומד טמא, טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור, ואם ישב הטמא, הטהור טמא כך כתוב בפ"ה, וטהור עומד דקתני אפי' עובר, ונקיט עומד, משום דבעי למתני סיפא, טמא עומד לרבותא, דאפ"ה הטהור טהור. ובת"כ גר' עובר במקום עומד ונקט עובר משום רבותא דרישא, ובמס' נגעים פי"ג [מ"ז] גי' עובר כמו בת"כ אלא דבמקום יושב תני עומד כלומר עומד ושוהה ומתעכב שם, והא דתנן באבן המנוגעת ואם הניחה טמא, לאו דווקא הניחה, דאפי' שהה שם הנושאה. א"נ קמ"ל הניחה אע"פ שחזר ולקחה לאלתר.
זאת אומרת רכוב כמהלך דמי. ל"ד לספינה דבפ"ק דב"מ [ט' ע"ב] לא חשיבא חצר מהלכת דמינח נייח ומיא הוא דקממטי לה, דהתם חצר משום יד אתרבאי שנחה בגוף ומוליכה עמו. ובפ"ק דשבת [ה' ע"ב] מיבעיא לן אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים אי הוי הנחה, דדומיא דמשכן בעי' דמסתמא לא היו מצניעים חפציהם במקום המתנענע ומתנודד. ובאגוז על גבי מים אמרי' התם דלאו היינו הנחתן ולא אמרי' מיא ממטו ליה.
מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש. והא דעביד ק"ו איפכא פ' בתרא דמכות [כ"ב ע"ב], כמה טפשי אינשי דקיימי מקמיה ס"ת, ולא קיימי קמי' גברא רבה, ה"פ הלא ס"ת גופיה לא ידעי', אלא מק"ו דגברא רבה.
חכם עובר עומד מלפניו ד' אמות. סדר אחר מפרש בסוף מס' הוריות [י"ג ע"ב], והיינו בבית המדרש שהיו יושבין שורות שורות, והכא ברה"ר כי ההוא מעשה דמשה. ור"ת פי' דהתם קאמר בימי רשב"ג נשנית משנה זו, כלומר שלא נהג לא לפניו ולא לאחריו, וכן בימי נחמי' בן חכליה נשנית משנה זו דפ' כל הכלים [שבת קכ"ג ע"ב], ובפ' אלו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א] גבי הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד, וכל אלו מביא ר"ת [ספר הישר סימן תקנ"א] ראיה לההיא דפ' הגוזל [ב"ק צ"ד ע"ב] הגזלנים ומלוי רבית אם החזירו אין מקבלין מהן.
וציצית. אר"ת דהיינו כר' שמעון דפ' התכלת [מנחות מ"ג ע"א] דסבר לילה לאו זמן ציצית ונשים פטורות. וכן הלכה, דבפ' במה מדליקין [שבת כ"ה ע"ב] מפרש טעמא דסדין פטור מציצית, גזירה משום כסות לילה, והאי טעמא לר' שמעון, ומדלא קאמר שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו [עי' מנחות מ' ע"ב] דהוי לכ"ע, משמע דהלכה כר' שמעון. ובפ"ב דברכות [י"ד ע"ב] אמרי' דבמערבא אין אומרין פ' ציצית בלילה, ומסיק נמי אביי אנן מתחלינן כדמתחלי במערבא וכיון דמתחלי גמרי. עוד אמרי' פ"ק דסוכה [י"א ע"א] רב עמרם חסידא רמא [תכלתא ל]פרזימא (לאנשי) [דאינשי] ביתיה, משמע דשאר עלמא לא היו עושין כן. וא"ת היכי חשיב ציצית זמן גרמא, כיון דכסות יום חייבת וכסות לילה פטורה, כמו שכסות לילה פטורה אפי' ביום, ה"נ כסות יום חייבת אפי' בלילה, ואין כאן זמן גרמא כיון שחייבת בין ביום בין בלילה. וי"ל כיון שהחיוב תלוי במה שזמן לבישתה ביום יש לה ליחשב זמן גרמא כיון שזמן הלבישה גורם החיוב, ול"ג פ' התכלת [מ' ע"א] מה שכתוב במקצת הספרים למאן דמחייב סדין בציצית אי איכא ציצית של צמר מיכסי ביה ביום ופטור, בלילה חייב. ובלאו הכי ליתא לההיא גיר' לפי מה שפר"ת דתכלת אין בה משום כלאים אפי' במקום שפטור מן הציצית, כגון אשה או טלית שאולה, ואע"פ שכלל ר"ת בהדייהו דה"ה בלילה דלא הוי זמן ציצית אין בו משום כלאים, מ"מ מסתבר דחייב אפי' בלילה, כיון שהחיוב תלוי במה שמיוחד ללבישת יום, כמו כסות לילה, שפטורה אפי' ביום, לפי שמיוחד ללבישת לילה.
<h2>דף לד.</h2>
ותפילין וציצית. אע"ג דק"ל בפ' הקומץ רבה [מנחות ל"ו ע"ב], דלילה זמן תפילין והלכה ואין מורין כן. מ"מ שפיר הוי מ"ע שהזמן גרמא שהרי אין נוהגין בשבתות וי"ט לפי שאין צריכין אות דשבת גופיה מקרי אות כדכתיב כי אות הוא. אייברא.
מעקה אבדה ושלוח הקן. תימא דאיכא לאו במעקה לא תשים דמים בביתך [דברים כ"ב], דדרשי' בספרי ועשית זו מצות עשה, ולא תשים זו מצות לא תעשה, ובאבדה נמי לא תוכל להתעלם, ובשלוח הקן לא תקח האם. וי"ל דלא שייך לא תשים אלא בבונה בית שלא לעשות מעקה, אבל אם בנה כדי לעשות, ונמלך ולא עשה, או עשה ונפל ליכא אלא עשה. ואבדה נמי משכחת לה, כדאי' באלו מציאות [ב"מ כ"ו ע"ב] נטלה לפני יאוש כדי להחזיר, ולאחר יאוש נתכוין לגזלה, אינו עובר עליו אלא משום השב תשיבם. ושלוח הקן בנטל ע"מ לשלחה, דליכא אלא עשה, כדאי' בחולין [קמ"א ע"א].
בכל מערבין. פ"ה עירובי תחומין ועירובי חצרות, ולא נהירא, דהא בעירוב חצרות בעינן פת, לכ"נ לפרש בכל מערבין עירובי תחומין דוקא. אייברא.
גברי בעו חיי נשי לא בעי חיי. אע"ג דבתלמוד תורה נמי כתיב כי הוא חייך, לא משמע נתינת טעם כמו למען ירבו. וא"ת והא למען ירבו אתלמוד תורה נמי כתיב, דדרשי' פ' במה מדליקין [שבת ל"ב ע"ב] בעון בטול תורה בנים מתים. וי"ל דבת"ת כתיב בהדיא בניכם ולא בנותיכם [לעיל כ"ט ע"ב], אבל מזוזה דלא אתיא אלא מהיקישא דת"ת, מהני למען ירבו שעיקרו כתיב על המזוזה.
האזרח להוציא הנשים. בס"פ הישן [סוכה כ"ח ע"א] אמרי' דהלכתא היא, וקרא לאו להכי אתיא.
<h2>דף לד:</h2>
סקד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות. פי' דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וא"ת אמאי איצטריך [ב]מצה לטעמא דכל שישנו, בלאו הכי נמי ידעינן שחייבו במצה, דאי פטורות נשים ממצה למה לי האזרח דכתיב גבי סוכה להוציא הנשים, פשיטא דפטורות, דהא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. אלא ש"מ דנשים חייבות במצה. להכי אצטריך האזרח להוציא הנשים מחיוב סוכה, דלא נילף ט"ו ט"ו ממצה. א"כ למה לי טעמא דכל שישנו וכו'. וי"ל דע"כ איצטריך כל שישנו, דאי לא חזינן מיניה דנשים חייבות במצה הוה אמינא דאזרח אתי לרבויי נשים, דלמיעוטי לא איצטריך, דהא פשיטא שמצות עשה שהזמן גרמא היא. אבל השתא דחזינן דחייבות במצה מכל שישנו, א"כ ע"כ האזרח להוציא אתי, דלרבות לא איצטריך דמג"ש דט"ו [ט"ו] מחג המצות נפקא. אייברא.
אשה בעלה משמחה. פ"ה בכלי פשתן, וקשה דהיינו כשאין ב"ה קיים, כדמוכח פ' ע"פ [פסחים ק"ט ע"א] אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם, בבבל בבגדי (פשתן) צבעונים בא"י בכלי פשתן. ומדקאמר אנשים ביין, היינו בזמן הזה, כדקאמר התם בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים, ועכשיו אין שמחה אלא ביין. ועוד תניא בהדיא בפ"ק דחגיגה [ו' ע"ב], ג' מצות נצטוו ישראל, ראיה חגיגה ושמחה, יש בראיה משא"כ בשניהם שכולה לגבוה, יש בחגיגה מה שאין בשתיהן שישנה לפני הדבור, יש בשמחה מה שאין בשתיהן שנוהגת באנשים ובנשים, אלמא דאגוף קרבן קאמר. ומפרש ר"ת דבעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שהחוב מוטל עליו, והאלמנה על מי ששרויה אצלו, אבל איהי לא מיחייבא לאתויי.
ה"א נילף ראיה ראיה מהקהל. וא"ת והא אמרי' דמצה והקהל ה"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, וי"ל (דמה"ת) [דמג"ש] ה"א דילפי' ראיה [ראיה] מהקהל. אייברא.
אי כתב ראיה ולא כתב תפילין. אינו ר"ל דלא לכתוב כלל דמצות תפילין איצטריך למכתב, אלא ה"ק דלא לכתוב היקישא דתפילין לת"ת. אייברא.
ולא בעי הקהל. פי' לא לכתוב חיובא דנשים גבי הקהל, אבל מצות הקהל איצטריך למיכתב. אייברא.
משום דהוי ת"ת ופריה ורביה שני כתובים. תימה לי דאיכא למימר צריכי דאי כתב פריה ורביה הוי ילפי' ת"ת ממזוזה, ואי כתב ת"ת ולא כתב פריה ורביה, ה"א דעל שניהם הוא אומר ויברך אותם אלקי'. ונ"ל דלא משמע להו לרבנן שום חיוב מהאי קרא שאינו אלא ברכה.
<h2>דף לה.</h2>
ולר' יוחנן ב"ב ניהוו מורא ופריה ורביה ב' כתובים. תימה דלא פריך אפי' לרבנן דניהוו מורא ומזוזה ב' כתובים, אע"ג דבמזוזה ליכא יתור, דממילא נפקא מלמען ירבו, מ"מ לא ניכתוב מורא ונילף ממזוזה. וי"ל דקושיא דר' יוחנן עדיפא, שצריך למצוא צריכותא בתרי קראי.
משום כפרה חס רחמנא עלה. וא"ת כ"ש אי לא כתיב כלל דחס עלה טפי שלא יהא בה לא עונש ולא חטאת, וי"ל דאיצטריך לעונשין הכתובים בנשים בהדיא כגון עריות דיש להן כפרה.
<h2>דף לה:</h2>
להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת. אביי לית ליה דרש דלעיל, זקנך ולא זקן אשתך, דקסבר זקנך אורחא דמלתא כתיבא.
ניכתוב קרא את שבזקנך. פ"ה א"נ בבנין אב. אע"ג דכהנים רבה בהן מצות יתרות, הוה ילפי גלוח שיש בו השחתה בגלוי מלתא.
<h2>דף לו.</h2>
הגשות דכתיב הקרב אותה בני אהרן. וא"ת למ"ל קרא בכל עבודות, כיון דאין כשרות אלא ביום, מביום צותו [מגילה כ' ע"ב], א"כ ה"ל זמן גרמא. וי"ל נהי דפטורות ה"א דלא תפסל העבודה בהן, (למ"ד) [מידי דהוה] אמילה דאינה אלא ביום, ואיכא למ"ד פ"ב דע"ז [כ"ז ע"א] דכשרה באשה. וא"ת הא אפי' בני אהרן אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהם [זבחים י"ז ע"ב]. וי"ל דנשים כיון דלא כתיב בהו בגדים, אי לאו דמעטינהו קרא, ה"א דכשרות בלא בגדים.
<h2>דף לו:</h2>
אי דפרה אלעזר כתיב בה. למ"ד לדורות בכ"ג פריך, דאיכא למ"ד פרק טרף בקלפי [יומא מ"ב ע"ב], דלדורות כשירה בכהן הדיוט.
אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו. וא"ת מה לבן צאן שכן קבע לו כלי, דהכי פריך פ' איזהו מקומן [זבחים מ"ח ע"ב], דבעי למילף צפון בבן עוף, בק"ו מבן צאן. וי"ל דהכא לא שייך, דכהן גופיה ילפי ממה שלא נקבע בבן צאן כמו בבן עוף.
<h2>דף לז.</h2>
ר' אליעזר אומר אף החדש. בספר רב אלפס פסק כר' אליעזר דחדש נוהג בחו"ל דאורייתא, דסתם לן תנא כותיה פ"ב דערלה [פ"ג מ"ט], ומייתי לה לקמן בגמ' [ל"ח ע"ב], החדש אסור מן התורה בכל מקום. ועוד דר' עקיבא סבר כותיה, דדריש גבי נסכים ממושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים, וה"ה גבי חדש. ותניא נמי בגמ' [ל"ח ע"א] ר' שמעון בן יוחאי אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגים בין בארץ בין בחו"ל, והיינו ערלה וכלאים וחדש. ובפ' כל קרבנות [מנחות פ"ד ע"א] תניא, ר' יוסי בר' יהודה אומר עומר בא מחו"ל, קסבר חדש בחו"ל דאורייתא, ומושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע. ויש לתמוה כי פעמים יש תבואות שנזרעים לאחר הפסח, כגון שעורים ושבולת שועל, והיאך שותים שכר שעורים, ואוכלין גריסין של שבולת שועל, דהוי איסורא דאורייתא וספיקא לחומרא, וחדש נוהג אפי' בשל גוים, כדמשמע בירושלמי [פ"א ה"ח]. מיהו מכל הנך אין ראיה, דמפ' כל קרבנות ר' נתן ור' יעקב ותנא דמתני' דהתם [פ"ז ע"ב] פליגי עליה דר' יוסי בר' יהודה דאמרי אין עומר בא אלא מן הארץ. ור' שמעון בן יוחאי דלקמן פליג עליה ר' אלעזר בריה, ופליג נמי אדר' עקיבא גבי נסכים פ' השוחט והמעלה [זבחים קי"א ע"א], ור' נמי פליג עליה התם. ומדסתם לן תנא כר' אליעזר נמי אין ראיה, דסתם דמס' ערלה ומחלוקת דהכא, סתם ואח"כ מחלוקת הוא, כדדרשינן פ' במה מדליקין [שבת ל"א ע"א] מוהיה אמונת עתיך אמונת זה סדר זרעים כו'. ועוד דבכי תרי מסכתי אמרינן פ"ק דע"ז [ז' ע"א] אין סדר למשנה דדילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא. וכתב הר"ר יצחק בר משה [או"ז סי' שכ"ח] שנראה לו לפסוק כר' ישמעאל, דחדש בחו"ל דרבנן. מדקתני במתני' בלשון חכמים, דכה"ג קרי ליה סתם במסכת ביצה [ב' ע"א], וסתם מתני' דפ' כל קרבנות [מנחות פ"ז ע"ב] דאין עומר בא אלא מן הארץ דקסבר חדש בחו"ל מדרבנן, הרי כאן תרי סתמי, אע"ג דאמרינן פ' מצות חליצה [יבמות ק"א ע"ב] מה לי חד סתמא ומה לי תרי סתמי, מ"מ ההיא דכל קרבנות עיקר, משום דתני לה גבי הלכתא דעומר, כדאיתא באחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב], מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא משום דתני לה גבי הלכתא דדיני. והשתא הוי ספיקא דרבנן ולקולא, כדאמרינן פ' ר' ישמעאל [מנחות ס"ח ע"ב] רב פפא ורב הונא הוו אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר, קסברי חדש בחו"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן. וא"ת הא אמרינן פ"ק דביצה [ג' ע"ב] גבי ספק ביצה שנולדה ביו"ט כל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אסור, וחדש נמי דבר שיש לו מתירין הוא. וי"ל דהחמירו בביצה דהא ביצה שנולדה ביו"ט שני אסורה, וחדש הוו אכלי באורתא דשיתסר, ועוד דהקלו בחדש לפי שהכל רצין לבית הגרנות, וכ"ש דאין להחמיר בספק חדש של כל השנה להמתין עד עומר הבא. ובתשובה אחרת מ"כ שכתב ר"י דאין לדחוק להביא ראיה מן המשנה, דק"ל כרבנן דבי רב אשי וכאבוה דרבינא דלא הוו אכלי חדש באורתא דשיתסר דקסברי חדש בחו"ל דאורייתא, וסוגי' דפ"ק דר"ה [י"ג ע"א] דאקרוב עומר והדר אכול, אתי' כמאן דדריש מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע, ומ"מ אין לאסור מספק כי רוב תבואות שלנו נזרעו ונשרשו לפני העומר חרפי ואפלי, אבל חדש הידוע יש לאסור אפי' אי [הוי] קי"ל דהוי דרבנן. ויש נמי שנים שהחורף והקרח עומד עד הפסח, ואין זורעים בודאי, אלא אחר העומר. מיהו גם בזה יש להקל ולתלות בשעורים של אשתקד ושאר השנים. והר"ר אליעזר דטול כתב דחדש בחו"ל דרבנן ודוקא לאותם הסמוכים לא"י כדאמרינן במס' ידים [פ"ד מ"ג] לענין מעשר, אבל לדידן שאנו רחוקים אין איסור חדש נוהג, כמו שאינם נוהגים להפריש תרומות ומעשרות, כדאמרינן בירושלמי [חלה פ"ב ה"א] שבאו הרובים ובטלהו. גיליון.
חוץ מן הערלה וכלאים. בירושלמי [פ"א ה"ח] בעי ר' יונה אמאי לא תנינן חלה, א"ר יוסי לא תנינן במתני' אלא דברים שנוהגים בישראל ובגוים, חלה בישראל נוהגת ולא בשל גוים, דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של גוים. והא דלא קשיא ליה מתרומות ומעשרות, אין לומר משום דאין נוהגין בח"ל אלא מדרבנן, דהא קתני כלאים ובגמרא [ל"ח ע"ב] אמרי' הכלאים מדברי סופרים. אלא משום דתרומות ומעשרות אין נוהגין בכל חו"ל, אלא במקומות הסמוכים לא"י, כגון מצרים וכל השנויים במס' ידים [פ"ד מ"ג]. אבל מחלה פריך, שנוהגת בכל חו"ל, שתקנו חכמים בכל מקום, יותר מתו"מ, משום דשייכא חלה בכל אדם הלש עיסתו אפי' אין לו קרקע, ודמיא קצת לחובת הגוף. ומההוא ירושלמי דקדק ר"ת דערלה נוהג בשל גוים. ותנן נמי בפ"ק דערלה [מ"ב] הנכרי שנטע חייב בערלה, ותניא בתוספתא [שם פ"א ה"ב] גוי שהרכיב עץ מאכל ע"ג אילן סרק מאימתי מונה לו משעת נטיעתו, עוד תניא בתוספתא דמס' תרומות [פ"ב הי"ג] ערלה וכלאי הכרם שוין בגוי ובחו"ל. ובגמרא [לקמן ל"ח ע"ב] אמרי' בחו"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובגוי הלוקט מיירי כדפ"ה דאי בישראל כמו שאסור לאכול אסור למכור דערלה אסורה בהנאה. וצריך לדקדק היאך מותרים לשתות יין, לפי שנוהגים בכרמים שנועצין ראשי גפנים בארץ, ואחר שהשריש חותכין להבדילו מן השורש, ונעשה כב' גפנים, והיינו הברכה דאסור לעניין ערלה, דתניא בפ"ק דר"ה [ט' ע"ב] אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב, ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה. והא דתניא בת"כ [קדושים פ"ג ב'] ונטעתם פרט למבריך ומרכיב, מכאן אתה אומר ספוק הגפנים וספוק ספוקן אע"פ שהבריכן בארץ מותר, איכא לשנויי כדמשני בסוטה פ' משוח מלחמה [מ"ג ע"ב] גבי חוזרים מעורכי מלחמה, דתניא אשר נטע כרם פרט למבריך ומרכיב, ופריך והתנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב, ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר. פי' בהרכבת איסור אינו חוזר דהיינו מרכיב מין בשאינו מינו דהוי כלאים. ויש להתיר מטעם דלא מיתסרא הברכה אלא כשחתכו קודם שהושרש ולא אח"כ, ועוד דהוי ספק כשנותנים הענבים בכמה כלים כל אחד יש לספק שמא אין בו משום ערלה, ואפי' כשנותנים הכל בכלי אחד שמא [בטל] באחד ומאתים, ושוב בדק רבינו שמשון בעובדי כרמים ואמרו כי יש כרמים שרובן בכל שנה ע"י הברכה, כשיוצאין מן השורש ג' זמורות או ד', מבריכין כל זמורה בפני עצמה, ומכסין עליהם עפר סמוך לשורש, עד שאין ניכר השורש, ונראין הזמורות כל אחת גפן לעצמה. ובענין זה אין דומה שום איסור ערלה שיונקין לעולם משורש הראשון דלא גרע בשביל שנתכסה ונטמן בארץ.
הרי שבת שנאמר בה מושב. פ"ה לא תבערו אש בכל מושבותיכם. וק' לר"ת דמההוא נפקא לן בפ"ק דיבמות [ו' ע"ב] שריפת בת כהן דלא דחיא שבת. אלא קרא אחרינא הוא, שבת היא לה' בכל מושבותיכם, דכתיב בפ' מועדות [ויקרא כ"ג], כדאמר לקמן הואיל ובענינא דמועדות כתיב.
שבת ק"ו אתיא. תי' מ"מ בטל ללמדך דנילף משבת. וי"ל דר' ישמעאל איירי במצות התלויות בארץ דומיא דנסכים, ור"ע שהקשה משבת ס"ד דכל מצות קאמר, והשיב ר' ישמעאל שבת מק"ו אתיא, ממצות קלות שהן חובת הגוף, שנוהגים בכל מקום. כלומר דלא קאמינא במצות שהם חובת הגוף. וה"ה דהמ"ל מושב דגבי שבת איצטריך, דלא תבעי קדוש ב"ד כדלקמן.
<h2>דף לז:</h2>
מושב דכתיב גבי מצה למ"ל. בפ' כל שעה [פסחים כ"ח ע"ב] ובס"פ ערבי פסחים [שם ק"כ ע"א] דרשינן, לקובעו חובה בזמן הזה, מבערב תאכלו מצות. ואיכא למימר תנאי היא, איכא דנפקא ליה מהכא, ואיכא דנפקא ליה מהתם, אע"פ שאין מזכיר התלמוד, והרבה יש בכה"ג.
ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקרוב עומר. הקשה הר"ר אברהם אבן עזרא הלא עומר קרב בי"ו, ומחרת הפסח היינו ט"ו, מחרת שחיטת הפסח, כדכתיב באלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה. ואר"ת דה"פ ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות, כלומר בט"ו מן הישן, וקלוי דהיינו חדש אכלו בעצם היום בי"ו, כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. וק"ל דלישנא דתלמודא ממחרת הפסח אכול לא משמע כפירושו, ויש לפרש דשני עניני מחרת הפסח הם, אחד מחרת שחיטת הפסח, ואחד מחרת יום אכילת פסח, והוא יום י"ו, והכא ר"ל יום ששה עשר שהוא מחרת אכילת פסח, וזה שאי אפשר ליתן טעם למה אכלו במחרת שחיטת הפסח ולא מעיקרא. וגם מדכתיב בעצם היום הזה מוכח דמחרת אכילת הפסח קאמר דהיינו י"ו. והך קושיא איתא בירושלמי דמס' חלה [פ"ב ה"א], דפליגי אם אכלו מצה בליל פסח מן החדש, דגר' התיב ר' בון והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, לא בששה עשר. התיב ר' אלעזר והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, לא בחמשה עשר. [ואמרינן התם (ירושלמי שם) דאיהו קסבר כר' ישמעאל, דלא נאסר חדש, אלא לאחר ירושה וישיבה. וא"ת למאי דקאמר הכא והתם דמעיקרא לא אכול, אמאי, ליתי עשה דמצה ולידחי לאו דחדש. ובירושלמי [שם] א"ר יוסי אין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדו ואין תלמוד שלנו בכל מקום סובר כן, והתם נמי איכא דפליג עליה. וי"ל דההיא אכילה לא חשיבא דסגי בכזית, וקרא משמע דאתא לאשמועינן דעיקר אכילה היתה מן הישן. ומורי הרב רבינו יחיאל תי' משום דדרשי במכילתא [בא פר' ח'] כתיב [דברים ט"ז] ששת ימים תאכל מצות, וכתיב [שמות י"ב] שבעת ימים תאכל מצות, הא כיצד שבעה לישן, ששה לחדש. אלמא דגלי קרא דלא דחי. ויש מתרצים משום דאיכא למגזר כזית ראשון אטו כזית שני, כדאמרינן [יבמות כ' ע"א] בכ"ג דהוה דחי עשה דיבום לאו דאלמנה מן האירוסין, אלא דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. גיליון].
<h2>דף לח.</h2>
לא הוו צריכי דכתיב ובני ישראל אכלו את המן. ה"מ לאתויי מקרא בהדיא דכתיב [יהושע ה'] וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן. דהיינו בט"ו, מכלל דעד השתא הוו להו מן. אלא דניחא ליה למדרש מדברי תורה.
צא וחשוב שלשים ושלשה למפרע. פ"ה ל' יום עמדו בערבות מואב לבכי, ומשנצטוה יהושע להסיעם הכינו להם צדה ג' ימים, ובשלישי עברו הירדן, כדכתיב [יהושע א'] כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים. וק' דבספר יהושע משמע שברביעי עברו, ומה שאמר יהושע כי בעוד שלושת ימים היינו בסוף ג' ימים, דכתיב [שם ג'] ויהי מקצה שלשת ימים ויעברו השוטרים בקרב המחנה, וכתיב בתריה כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות, היינו כריתת הירדן, ומדקאמר מחר, משמע דהיינו יום ד' שלאחר ג' ימים, דמקצה שלשת ימים היינו בסוף, כמו מקץ שבע שנים תעשה שמטה, דשביעית סופה משמטת. וכן פרש"י בפי' יהושע בעוד שלשת ימים בעוד בסוף, עוד תתעכבו כאן ג' ימים, ולאחר מכן תעברו, משמע שר"ל שברביעי עברו. וצ"ל דביום ל' לאבל משה נתייחד הדיבור עם יהושע. אע"ג דאין השכינה שורה מתוך עצבות [שבת ל' ע"ב], מקצת היום ככולו. ואפי' מאן דלית ליה מקצת היום ככולו לענין ל' של אבלות [מו"ק י"ז ע"ב], מ"מ קליש ליה אבילות ואין כאן עצבות כ"כ. ובו ביום צוה יהושע להכין להם צידה, ובעוד ג' ימים דקאמר היינו בסוף ג' ימים, וברביעי עברו שהוא יום ל"ג. ומיהו ק' [בראשית מ'] דבעוד שלשת ימים ישא פרעה, הוי בתוך ג', דכתיב [שם] ויהי ביום השלישי יום הולדת. ויש לפרש בעוד ג' ימים דהכא לבד מיום צואה, כלומר ג' ימים שלימים שהלילה עמה, אבל מקצה שלשת ימים היינו סוף ג' מיום צואה. ומיהו יש ליישב פ"ה דהכא, שאחר ל' יום של אבילות ששלמו בז' בניסן נתייחד לו הדיבור, ואמר יהושע בו ביום, בעוד ג' ימים מזה היום, ומקצה שלשת ימים, זה היה בליל יום שלישי, דאשכחן מקץ שאינו לבסוף, דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו, ודרשינן מיניה פ' בתרא דערכין [ל"ג ע"א] שבע לנרצע, דהיינו כשהשלים שש ונרצע, וחל יובל באמצע שנה שביעית יובל מוציאו, ואפי' לא נכנס בשביעית אלא יום אחד, כשחל יובל מוציאו מיד, ואפ"ה קרי ליה מקץ שבע, והכא נמי קרי ליל יום ג' מקצה שלשת ימים. גליון, והא דפריך בערכין אקרא דשש שנים יעבד ובשביעית יצא, מדכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו, לא משום דמקץ משמע מסוף, אלא משום דשש שנים יעבוד משמע שלא יעבוד בשביעית כלל, ומקץ שבע שנים תשלחו משמע שעובד בשביעית קצת.
וה"ה לערלה בשתים. תי' בערלה נמי איכא שלשה, דפרי הנאסר משום ערלה לעולם אסור, ועוד דיש היתר לאיסורו פ"ה ביום י"ו עצמו איסורו ניתר אם עומר קרב, והיינו כר' יהודה דפ' ר' ישמעאל [מנחות ס"ח ע"א] דאסר כל יום הנף, כי ליכא עומר, ואיכא למ"ד התם האיר מזרח מתיר. ובפ' אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב] דעביד ק"ו כה"ג לטעם כעיקר מנזיר, פ"ה יש היתר לאיסורו, תוך זמנו ע"י שאלה ואין זה קרוי כ"כ היתר לדבר הנאסר דחכם עוקר הנדר מעיקרו. ויש לפרש דחדש ונזיר אין איסורן איסור עולם, דיש זמן לאיסורן, ויש היתר לאיסורן דמה שגדל תוך זמן האיסור מותר לאחר זמן, משא"כ בכלאים. וה"ה לערלה בשתים, דיש נמי זמן לאיסורו, אבל אין היתר לפרי שגדל בתוך זמן האיסור. והר"ר יו"ט פי' דחדש ונזיר יש היתר לאיסורו לגרום איסורו, משא"כ בכל איסור [נ"א. משא"כ בכלאים], וה"ה לערלה בשתים, דמותר נמי לגרום איסורו, שמותר ליטע. ואין נראה לר"ת [ספר הישר סימן ס"ג] דגרסינן בספרי [נשא פי' כ"ד] ויש היתר לאחר איסורו.
לערלה בשתים. וא"ת תרומה ומעשר שני ובכורים נילף בק"ו מחדש שינהגו בחו"ל. וי"ל דאיכא למיפרך מה לחדש שאין היתר בשאלה, ואיסורו חל ממילא. אבל הני ישנן בשאלה ואיסורן חל ע"י מרוח, ובכורים בקריאת שם. מיהו לטעם כעיקר [פסחים מ"ד ע"ב] יש ללמוד כל הני מנזיר דישנו נמי בשאלה.
<h2>דף לח:</h2>
השמטת כספים חובת הגוף היא. וא"ת מ"מ איצטריך לאפוקי כיון דנצטוו לאחר כניסתן. וי"ל דר' אלעזר לא אמר כללו בחובת הגוף. ובקונטרס פי' כל מצוה שנצטוו קודם כניסתן דהיינו חובת הגוף, ואין הטעם תלוי אלא בחובת הגוף ובחובת קרקע.
והערלה הלכה וכלאים מדברי סופרים. תי' ונילף ק"ו מחדש כדלעיל, ולר' יוחנן ניחא מדאיצטריך הלכתא בערלה, גלי לן דליכא למילף האי ק"ו גבי כלאים, מיהו לשמואל קשה. וי"ל החדש מן התורה דקאמר היינו מהלכה, ואין למדין ק"ו מהלכה [שבת קל"ב ע"א], כדאשכחן בפ"ק דעירובין [ד' ע"ב] דא"ר יצחק ד"ת רובו ומקפיד עליו חוצץ דהוי הלכתא, כדקאמר התם.
<h2>דף לט.</h2>
תני חדש. תי' לימא דקאי אף אכלאים דכה"ג אמרינן פ' מקום שנהגו [פסחים נ"ז ע"א] גבי הא דתניא בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, וי"ל כיון דערלה אין נוהג בחו"ל אין להחמיר טפי בכלאים. ועי"ל דלא איצטריך למימר תני חדש, אלא לר' יוחנן דאמר הלכה למשה מסיני דמסתמא דקאי אף החדש אערלה דתרווייהו דאורייתא, ולא אכלאים שהן דרבנן, אבל לשמואל דאמר הלכות מדינה, אין צ"ל תני חדש, דשפיר קאי אף אכלאים אע"פ שהן דרבנן. וניחא השתא דלאו לכ"ע מסיק תני חדש, דמסוגיא דלעיל דקאמר מאי אף אקמייתא, מוכח דיש להיות אף במשנה.
עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן. היינו דוקא להתחייב משום כלאי הכרם, אבל בכלאי זרעים מיחייב בב' מיני', אפי' לר' יאשיה. והשתא כולה שמעתא דמשמע דכלאי זרעים דאורייתא, אתיא כהלכתא אפי' לר' יאשיה, דקאמר שדך למעוטי זרעים שבחו"ל, ואביי ורב יוסף דבסמוך דקאמרי כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה, בחו"ל לא גזרו ביה רבנן. גליון. ומ"ה נמי גבי ההוא דזרע חיטי ושערי לא קאמר קי"ל כר' יאשיה, משום דבכלאי זרעים לא פליג, אלא היינו טעמא כיון דבארץ לא אסירי בהנאה בחו"ל לא גזרו ע"כ. וכן משמע בירושלמי פ"ח דכלאים [ה"א], דפריך לר' יאשיה כתי' שדך לאיזה דבר נאמר כרמך, כלומר בלא חרצן מיחייב בחטה ושעורה, ומשני בהתראה [שאם] התרו בו משום שדך לוקה. משום כרמך לוקה, כלומר דאי איכא כרם בהדי כלאים לוקה תרתי. והיינו טעמא דמחייב בכלאי זרעים בב' מינין, ולכלאי הכרם בעינן שלשה מינין, דמשמע ליה כרמך לא תזרע כלאים, כלומר כלאים בהדי כרמך, אבל לא משמע ליה כלאים בהדי שדך, דהיינו חטה וחרצן או שעורה וחרצן בהדי שדך. דלא הוי כלאים בחטה וחרצן, כיון דחרצן אינו מין זרעים, ואין נקרא כלאים עמהם.
<h2>דף לט:</h2>
שאם היתה שקולה מכרעת. אע"ג דאמרי' בלאו הכי מטה כלפי חסד [ר"ה י"ז ע"א], היינו דנחשב בינוני, אבל בהני הוי צדיק.
מתני' דעבדין ליה יום טב ויום ביש. פ"ה מטיבין לו דקתני מי שרובו זכויות נפרעין ממנו עונותיו בעולם הזה, וזהו לו תקון יו"ט לעולם הבא, ומריעין לו דקתני מי שרובו עונות עושין לו הזמנת יום ביש, שמשלמין לו שכר מצותיו כאן, להיות מתוקן לו יום רע. וק' דמשני רבא הא מני ר' יעקב היא, הא מעיקרא נמי מתני' וברייתא כר' יעקב. ור"ח פי' דעבדי ליה יום טוב ויום ביש. כלומ' מתני' דקתני מטיבין לו, דרוב ימיו מטיבין לצדיק, אלא פעמים בא עליו פורענות יום אחד למרק עונותיו, שדומה באותו יום כאלו שרף התורה. ולרשע רוב ימיו מריעין לו, אלא שפעמים יום אחד משפיעים לו טובה, שדומה כאלו קיים [כל] התורה. והיינו דלא כר' יעקב, שהצדיק רוב ימיו בטובה.
כה"ג חזא. פ' אין דורשין [חגיגה ט"ו ע"א] אי' שחטא משום דחזא למטטרון כו', הא והא גרמה ליה.
<h2>דף מ.</h2>
ויעשה מה שלבו חפץ. פר"ח לא לעבור עבירה אלא יגיעת דרכים ואכסניות ולבישת שחורים משברין יצר הרע ומונעים העבירה, וכן יש בירושלמי. מיהו ויעשה מה שלבו חפץ משמע דלעניין עבירה קאמר, דבפ' אין דורשין [חגיגה ט"ז ע"א] מוקי לה (דלמ"ד) [דלא מצי] כייף ליצריה, ומשמע נמי דר' (אלעזר) [אלעאי] הוי דומיא דלעיל, דקאמר נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר. והא "ויעשה מה שלבו חפץ" אין זה לשון היתר, אלא כלומר מוטב שיעשה מה שלבו חפץ בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.
אין מקיפין בחלול השם. פר"ח משנה במס' אבות, והיינו הא דתנן פ"ד [מ"ד] אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם. אע"ג דלא מקיפין אינו שנוי שם.
<h2>דף מ:</h2>
קסבר יובל מתחלתו משמט. האי קסבר לאו דוקא, דליכא פלוגתא בהכי, דבכמה דוכתי אמרינן [שבת קל"א ע"ב, ר"ה ח' ע"ב], דביום הכפורים עבדים חוזרים לבתיהם ושדות חוזרים לבעלים.
וי"א פסול לעדות. בירושלמי דמס' מעשרות [פ"ג ה"ב] גר' ר' שמעון בר' הוה אכיל בשוקא, חזייה ר"מ א"ל אין שבח לת"ח לאכול בשוק בשל גרמיה, ופר"ח מכלל דאחרים אין קפידא בשל גרמיה, וכי קאמר הכא הרי זה ככלב, שחוטף וגוזל ואוכל כמו כלב, ומיירי בפחות משוה פרוטה או שאין מקפידים עליו מדנקט בשוק ולא בבית. והר"ר אליהו פי' שמערים וטועם מכל חנוני כאלו בדעתו לקנות. ור"ת פי' דהאי אוכל שסועד בשוק כמו האוכל אצל חמיו ביהודה [כתובות י"ב ע"א] דהוי גנאי טפי בפת שאוכל ומברך בשוק.
<h2>דף מא.</h2>
האיש מקדש. בו מיבעיא. אע"ג דאיכא למימר זו אף זו קתני, כיון שיודע טעם מפרשו.
בהא איסורא נמי איכא. והא דקתני האיש מקדש, לא שמותר לכתחילה בשלוחו, אלא אשמועינן אע"ג דאיכא איסורא דחיילי קדושין.
אסיפא איתמר. ובמכירה ליכא לאוקומי ארישא. כיון דאיצטריך למתני (כי) [בו] בלא מכירה דאיכא איסורא.
אסור לאדם שיקדש בתו כשהיא קטנה. והא דאמרי' לעיל טב למיתב טן דו, היינו גדולה ששלחה בעצמה שליח להתקדש, אבל קטנה שאביה מקדש, שמא אם היתה גדולה לא היתה מיתרצית.
ושלח מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ושלח' מלמד שהשליח עושה שליח. פ"ה דתרי ושלחה כתיב. והא דדריש פ' חרש [יבמות קי"ג ע"ב] ושלחה שמשלחה ואינה חוזרת. התם דריש מה' דאידך ושלחה. ור"ח גרס שלח [ו]שלח ושלחה, ודריש הכא הכל מחד קרא. וא"ת למ"ל תרי קראי לשליחות דבעל ושליחות דאשה. וי"ל דה"א דבבעל דוקא שייך שליחות שמגרש לדעתו.
שהשליח עושה שליח. אפי' לרשב"ג דפ' כל הגט [גיטין כ"ט ע"א] דאמר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח בין א"ל הולך בין א"ל את הולך, דקסבר קפידא הוי. היכא דנתן לו רשות לעשות שלוחין מודה דעושה שליח.
תורם בבינונית אחד מחמשים. ירושלמי דמסכת תרומות [פ"ד ה"ג] יליף מקרא דכתיב ביחזקאל [מ"ה] זאת התרומה אשר תרימו שישית האיפה מחומר החיטין, וששיתם האיפה מחומר השעורים, אמר שמואל תן ששית על וששיתם נמצא תורם אחד מארבעים, שישית האיפה הוא חצי סאה דאיפה ג' סאים, וששיתם היינו ב' ששיות הרי סאה וחצי מחומר חיטים, ומחומר שעורים דהיינו ס' סאין, דחומר היינו כור שהוא ל' סאין, וזהו אחד מארבעים לעין יפה, ושישית האיפה מחומר החיטין דהיינו חצי סאה משלשים הוא עין רעה אחד משישים. ובינונית אחד מחמשים, מפרש התם מדכתיב [במדבר ל"א] וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמישים כל מה שאתה אחוז ממקום אחר הרי הוא כזה אחד מנ', וכלה מלתא אסמכתא, דשמואל גופיה קאמר [להלן נ"ח ע"ב] חטה אחת פוטרת את הכרי.
<h2>דף מא:</h2>
פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה. משמע בכל עניין אפי' הקפיד בעה"ב. ולא דמי לכלך אצל יפות דר"פ אלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"א] ולא נמצאו יפות מהן [דאין תרומתן תרומה]. דהתם סתם בני אדם תורמים מן הבינוניות, אבל הכא שיש דעות חלוקות עין יפה ועין רעה ובינוניות וא"ל צא ותרום ולא פי' לו מה דעתו, מצי א"ל בהכי אמדתיך כדמפ' פ' אלמנה נזונת [כתובות ק' ע"א] וההיא דכלך אצל יפות דמי' לשליח שתרם אחד מל'.
שכן ישנה במחשבה. ואע"ג דתרימו גם אתם בתרומת מעשר כתיב, ובס"פ כל הגט [גיטין ל"א ע"א] משמע דרבנן פליגי עליה דאבא אלעזר בן גימל דאמר תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ה"מ לעניין אומד דקסברי רבנן מעשר מן המעשר כתיב דהיינו מדה, אבל לעניין מחשבה מודו דונחשב לכם בתרומת מעשר כתיב.
אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה. אם היה העבד שלה ונתן בידו ישן ומשמרתו הרי זה גט כדאמרי' ר"פ הזורק [גיטין ע"ח ע"א], אלא אין זה מטעם שליחות אלא מתורת חצר.
אתם גם אתם למ"ל איצטריך. תימא לר' שמעון דלא דריש מה אתם בני ברית מנ"ל דגוי לאו בר שליחות הוא בכל דוכתא לעניין זכייה ולעניין רבית פ' איזהו נשך [ב"מ ע"א ע"ב].
שכל ישראל יוצאים בפסח אחד. קסבר אכילת פסחים לא מיעכבא. יוצאין בפסח אחד. הא דבעי ג' כתות בפ' תמיד נשחט [פסחים ס"ד ע"ב], קהל ועדה וישראל לאו עיכובא היא א"נ כשיש פסחים הרבה.
<h2>דף מב.</h2>
אלא מהכא ויקחו להם איש שה. וא"ת בקדשים מנ"ל דילמא בשה חולין מיירי. וי"ל דלחולין לא איצטריך.
סבר לה כמ"ד אין שוחטין הפסח על היחיד. תימא דלא משני א"כ לימא קרא לפי אכלו מאי איש ש"מ תרתי. דהכי משני פ' האשה בפסחים [צ"א ע"ב] למאי דדריש התם נשים בראשון רשות מאיש לפי אכלו איש ולא אשה. וי"ל דהתם על כרחו משני הכי, דקסבר שוחטין הפסח על היחיד. אבל הכא לא הוצרך לומר כן. וא"ת למאי דמוקי התם איש לפי אכלו לאיש ולא אשה, ואיש שה לכדר' יצחק, שליחות מנליה. וי"ל דסבר לה כר' יהושע ב"ק דלעיל. וניחא נמי דהכא מוקי איש לפי אכלו לכדר' יצחק, והתם מפיק ליה מאיש שה, משום דהכא איצטריך למילף שליחות, מסתבר לאפוקי מאיש שה מדכתיב שה לבית אבות שאחד לוקח ע"י כלן, ואייתר איש לפי אכלו לכדר' יצחק. אבל התם דלא איצטריך שליחות דסבר כר' יהושע בן קרחה, ניחא ליה לאוקומיה איש שה לכדר' יצחק דמשמע טפי דמיירי בזכייה מאיש לפי אכלו.
מנין שזכין לאדם. וא"ת ות"ל שליחות מהכא דזכייה מטעם שליחות. וי"ל דהכא מיירי (שאדם) שזכין ואפי' בדבר שיש בו קצת חובה, כי ההיא דיתומים שבאו לחלוק. אע"ג דבעלמא כה"ג אין זכין, תקנת חכמים היא גבי יתומים. והני קראי אסמכתא, דהא בחלוקת הארץ לא היו יכולים למחות, שהיה ע"פ נביא ואורים ותומים, ויתומים יכולים למחות. והני תלת מילי דרב גידל אחד הן, ואחרון אחרון מפרש הראשון, וכי פריך ותסברא שלא הבין יפה דברי המתרץ ה"מ למפרך דהדרא קושי' לדוכתי' ת"ל שליחות מהכא אלא דעדיפא פריך.
<h2>דף מב:</h2>
והא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא. ה"ג בקונ', ומייתי ראייה מרשב"ג דקיי"ל כותיה, ולית ליה דרב נחמן דלעיל. ואע"ג דרשב"ג לא איירי אלא בשתות ולא ביתר משתות, הא איכא ברייתא פ' אלמנה דאפי' מנה במאתים מכרן קיים. וק' לר"ת [ספר הישר סימן ת"ר] הא דקאמר והא דאמרן שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות, משמע דביתר משתות יש אונאה אפי' במקרקעי. ור"פ המקבל [ב"מ ק"ח ע"א] אמר רב נחמן דאפי' זבין במאתן שוה מאה אין אונאה לקרקעי. ור"ח וה"ג גר' איפכא, הא דאמרן שתות קנה לא אמרן אלא דלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא, ומייתי ראיה מדרבנן דאמר מכרן בטל. והא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות, והא דאמר רב נחמן פ' הזהב [ב"מ נ"ז ע"א] גבי קרקעות דבטול מקח יש להם, היינו בפלגא. וההיא דהמקבל דזבן מאה במאתן לאו דוקא, אלא פחות מעט או שוה מאה יותר מעט, וכן משמע בירושלמי [כתובות פי"א ה"ד] דבטול מקח יש להן היינו בפלגא. ובפ' הזהב פי'.
דאמר רבא כל דבר שבמדה. מכאן ק' ע"פ רשב"ם דפ(י') בית כור [ב"ב ק"ג ע"ב] דרבא לא איירי אלא במטלטלי דבהדיא מייתי לה הכא אקרקעי. והא דתנן התם בית כור עפר אני מוכר לך פיחת כל שהוא ינכה הוסיף כל שהוא (יגבה) יחזיר. היינו טעמא דהמקח קיים שאין טועים במדה ויודע שיש פחות או יתר, ולא הזכירו בית כור אלא שיתן לפי דמי בית כור.
דאמר רבא דברי הרב. וא"ת למ"ל הך טעמא, דמהנך דלעיל ליכא למילף שליחות בהני, דמה להני שכן עבירה. וי"ל דה"א כ"ש בדבר עבירה שיש לחייב משלח.
אמאי נימא אין שליח לדבר עבירה. וא"ת הא מעילה בשוגג ואין שייך דברי הרב, וי"ל דמשמע בעל הבית מעל אפי' נזכר שליח דהוי מזיד.
דילפינן חטא חטא מתרומה. וא"ת לעיל דפריך לר' שמעון גם אתם למ"ל לימא דאיצטריך למיכתב בתרומה לאגמורי אמעילה שלא יהא למד מן הלמד. וי"ל משום דבעיא היא [זבחים נ"א ע"א] בדבר הלמד בבנין אב אי חוזר ומלמד בג"ש. ועוד הא דלא ילפי' למד מן הלמד בקדשים היינו בקרבנות אבל מעילה שייך בכל הקדש.
לחייב על המחשבה. הך מחשבה היינו דבור כדכתיב על כל דבר פשע, וכן משמע בס"פ המפקיד [ב"מ מ"ג ע"ב]. וה"נ מחשבת פגול היינו דבור כדמשמע בכמה דוכתי כדפי' פ' הנזקין [גיטין נ"ד ע"ב].
<h2>דף מג.</h2>
חד למעוטי שנים אוחזין בסכין ושוחטין. תימה מבעשותה נפקא דדרשי' פ' המצניע [שבת צ"ב ע"א] בכל המצות שנים שעשאוהו פטורים, ומצינן למימר דאיצטריך לפטור בזה יכול וזה אין יכול דמחייב בשאר דוכתי. אבל א"צ לדחוק כן. אלא איצטריך למעוטי דלא נרבי מאיש איש, כי היכי דמרבי פ' השוחט והמעלה [זבחים ק"ח ע"א] שנים שאחזו באבר והעלוהו. והתם נמי פריך איש איש דשחיטה נמי נרבי שנים שאחזו בסכין ושחטו, ומשני אמר קרא הוא ולא שנים. ובת"כ [אחרי פרש' ו' פ"ט] ממעט לה מדם שפך אחד השוחט חייב, שנים ששחטו פטורין. ואיכא למימר דאההיא סמיך, אלא משום דלעיל דריש הוא ולא שלוחו, נקט דרשא זו על דם שפך.
מורד במלכות הוה. פ"ה שמרד במה שקרא יואב אדוני לפני המלך, ותימא הוא [דלא מקרי בהכי מרד אלא דוקא] אם לפני דוד היה ממליך את יואב, והר"ר מאיר פי' לפי שלא רצה לעשות מצות דוד שהשיב לו ואני אלך לאכול ולשתות.
שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב. אע"ג דהמשאיל קורדום של הקדש לחבירו מעל [ב"מ צ"ט ע"א]. המשאיל קצת נהנה בדבר. וגם אין לדמות הנאת שאלה להנאת אכילה ובעילה. ומצינן למימר דה"ה רחיצה וסיכה במים ושמן של הקדש, מיהו ל"ד לאכילה ובעילה שהחיוב בשביל האכילה והבעילה שנהנה בשליח, אבל ברחיצה וסיכה החיוב הוי בשביל שנתן רשות להפסיד ההקדש ומעל בכך המשלח אפי' אין באותו רחיצה וסיכה עדיין הנאה לשליח. ושוב אין מעילה בהנאת השליח, שכבר יצא לחולין במעילת המשלח ואם הכל בא בבת אחת שניהם מעלו. ועוד מצינן למימר דלא יתחייב משלח ברחיצת וסיכת שליח, דלא מרבינן שליחות במעילה, אלא כעין שליחות תרומה שאין לתורם שום הנאה, אבל היכא דאיכא הנאת (אכילה) [רחיצה] או סיכה לשליח לא מרבינן.
<h2>דף מג:</h2>
הני נוגעים בעדותן הן. וא"ת יפטור הלוה את העדים ויהיו נאמנין, כדאמרי' בח"ה [ב"ב מ"ג ע"א] וליסלקו בי תרי מנייהו ולידיינו. וי"ל אפי' היה פוטרן הלוה, לא מהמני מהשתא, דכיון דעד שלא פטרן הוצרכו לומר פרענו, השתא נמי קאתו לאחזוקי שקרייהו. ועוד שאין הלוה רוצה להערים ליפטר מן המלוה והעדים ירויחו.
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת. אע"ג דרב נחמן גופיה תקנה כדאמרי' פ' הדיינין [שבועות מ' ע"ב] מילתא דרב נחמן דהכא אתמר קודם שנתקנה.
ומשתבע מלוה דלא שקיל. מכאן משמע דאין הלכה כבן ננס דאמר פ' הנשבעים [שבועות מ"ה ע"א] כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא, ואע"ג דבריש ב"מ [ב' ע"ב] דוחק ליישב מתני' כוותיה כמו כן דוחק ליישב כסומכוס אע"ג דקי"ל כרבנן.
ופרע ליה לוה למלוה. דלא אמרה תורה ע"פ שני עדים יקום דבר אלא במקום שנאמנין בדבור בלא שבועה.
וכל שאינה יכולה לשמור גיטה. פ"ה אפי' ע"י אביה, דהא שוטה היא וא"ר יצחק ושלחה מביתו שמשלחה ואינה חוזרת פ' חרש [יבמות קי"ג ע"ב]. ור"ת פי' דע"י אביה מתגרשת, וכן הורה הלכה למעשה. דהא לר' ינאי דדריש התם מונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה, לפי אותו טעם, הרי יש לה יד אביה שהיא כידה. דהא אפי' פקחת אביה מקבל גיטה. ומאן דמפיק לה מושלחה לא פליג, אלא דמפיק לה מקרא אחרינא, אבל משמע דליכא בינייהו מידי, והיינו טעמא כיון שיש לה אב הוא שומרה מלחזור. ועוד דבירושלמי בהדיא קורא אותה שיש לה אב יכולה לשמור את גיטה, וא"כ מתגרשת לכ"ע ע"י אביה, דלא מצרך הכא אלא שתהא יכולה לשמור את גיטה. ועוד דאי אין מתגרשת אפי' ע"י אביה, א"כ בקדושין נמי לא תתקדש, דויצאה והיתה כתיב. וזה לשון הירושלמי פ' חרש [יבמות פי"ד ה"א] נשתטית לא יוציא, דבי ר' ינאי אמרין מפני גרירא. פי' שנגררת אחר כל אדם שנוהגים בה מנהג הפקר. ר' זעירא ור' מונא תרויהון אמרי שאינה יכולה לשמור את גיטה. ר' נחמיה בשם רב יוסף אמר תלת. פי' תלת מילי איכא בינייהו, עבר וגירש, מאן דמר מפני גרירא אסור, מאן דמר כשאינה יכולה לשמור את גיטה, יש לה אב ויכולה לשמור את גיטה. פעמים שוטה פעמים חלומה, מאן דמר מפני גרירא אסור, מאן דמר שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה עיתים דיכולה לשמור את גיטה. ויש טעות בירושלמי [דלא חשיב] אלא תרי מילי, וכן צריך להיות עבר וגירש מאן דמר מפני גרירא מותר, פי' כיון דמדרבנן הוא שלא ינהגו בה מנהג הפקר אם עבר וגירש הוי גט, מאן דמר שאינה יכולה לשמור גיטה אסור דמדאורייתא לא הוי גט, יש לה אב ויכולה לשמור את גיטה, פי' הא נמי א"ב דמ"ד מפני גרירא אסור דאין האב יכול לשומרה מהפקר, ולמ"ד שא"י לשמור את גיטה יכול האב לשמור גיטה כשהיא נערה או קטנה. וקשה דאכתי א"ב יודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה דאמרי' פ' חרש [יבמות קי"ג ע"א] דאינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ואני הקטן שמואל ב"ר יצחק נ"ל דגי' הירושלמי אמת ואין בה טעות, וכלהו תלת דא"ב, היינו בעבר וגירש, דלכתחלה כ"ע אית להו טעמא דמנהג הפקר, ולא פליגי אלא בדיעבד, דלמ"ד מפני גרירא אסור אפי' בדיעבד וחייב להחזירה, ולמ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה היכא דיכולה לשמור גיטה, כגון שיש לה אב, או שיודעת לשמור את גיטה, אע"ג דלכתחלה אסור משום מנהג הפקר, אם עבר וגירש הוי גט. והא דקאמר יש לה אב ויכולה לשמר גיטה תרי מילי ננהו, מדלא קאמר ויכול אלא ויכולה דהיינו שיודעת לשמור גיטה ולא עצמה. וכן פעמים שוטה פעמים חלומה, למ"ד מפני גרירא אסור אפי' בדיעבד. ולמ"ד שא"י לשמר גיטה, כיון שיש לה עיתים שיכולה לשמור גיטה כשהיא חלומה, אע"ג דלכתחילה אסור שלא ינהגו בה מנהג הפקר, כשהיא שוטה, מ"מ הוי גט בדיעבד.
כך מחלוקת לקדושין. דוקא נערה, אבל קטנה אביה ולא היא, דלא עדיפא משאין לה אב, דלאו בת קדושין היא אלא מדרבנן. דכיון דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה, קטנה לאו בת דעת היא.
<h2>דף מד.</h2>
במאמר בע"כ ורבי הוא. ומדעת דקתני היינו שצריך בקטנה להודיע לאב, ובנערה לה ולאביה וכעניין זה בפ"ק [י"ט ע"א] אין יעוד אלא מדעת דמפ' שצריך לידעה.
גמר מביאה דיבמה. מאמר דרבנן הוא, ופליגי למאן מדמינן ליה. וכענין זה בפ"ק דב"מ [י"א ע"א] מר סבר ילפי מציאה מגט אע"ג דמציאת קטן מדרבנן.
כי מרוכיא. פ"ה תרגום של עגור. ולא דק דתור וסיס ועגור [ירמי' ח'] מתרגם תורתיא ומרכיא וסונוניתא, והא דכתיב [ישעי' ל"ח] כסוס ועגור אצפצף, היינו סוס ועגור. (וסוס) [וכסוס] כמו סוס.
<h2>דף מה:</h2>
בפירוש לא סבר לה מר להא דרב ושמואל. הכי ק"ל כרבינא ורבה בר שימי דבתראי ננהו, ואפי' מיאון אין צריכה דלא הצריכו רב ושמואל מיאון אלא משום גט. ובפ"ק [י"ח ע"ב] בשמעתין דיעוד נשואין עושה, קאמר סתמא דתלמודא אילימא דקדיש נפשה אלמנה קרי לה, משמע דלא בעיא אפי' מיאון, והיינו כרבינא, אלמא דהכי הלכתא. וכן פסק בה"ג בסוף הל' קדושין, קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין. וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואנסיבתה אמה שפיר עבד', דנשואי תקינו לה רבנן, ואי אתי אב לא צריך לקדושה. ובספר רב אלפס פסק דליתא לדרב ושמואל בין בנערה בין בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. ואית דחיישי לרב ושמואל, מדשקלי וטרו אביי ורבא גבי הוא אמר לקריביה אליבא דרב ושמואל. ואנן סבירא לן דלא שייך דאביי ורבא לדרב ושמואל, וה"ק לא חיישינן שמא לדעת אביה נתקדשה ואפי' שייך מ"מ דרבינא בתרא עדיף. ובשאלתות דרב אחאי פרשת ואלה המשפטים כתוב בפי' לא סבר לה מר להא דרב ושמואל, דאמרו נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה כי שדיך צריכה גט וצריכה מיאון, דכיון דשדיך ה"ל כמאן דארצי קמיה ושתיק. והלכתא כרבינא. ונערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אין צריכה לא גט ולא מיאון, דלית הלכתא כרב ושמואל, אלא כרבינא [שהוא] בתרא ולא אמרי' שמא נתרצה האב, וכ"ש קטנה דאין מתרצה במעשה קטנה. ודאמרי' יכולה אמה לקדושי לברתא או אחיה היכא דשכיב אביה, אבל קיים אביה לא יכלה. ומה שהזכירו במלתיה דרב ושמואל נערה, אע"ג דבכל הספרים גר' לעיל קטנה, מ"מ ה"ה נערה, דהנך ספקות שייכי נמי בנערה, שמא נתרצה ושמא לא נתרצה, דקי"ל כר' יוחנן דאמר לעיל [מ"ג ע"ב] לקדושין ד"ה אביה ולא היא, וא"כ כך יש להסתפק בנערה כמו בקטנה. והא דנקט קטנה, משום דמיאון אין שייך בנערה, והיתה יוצאה בגט לבד לרב ושמואל, דלא שייך בה מיאון, דבכמה מקומות מצינו גט בגדולה מדרבנן, ולא חיישינן שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה, ושמא היתה צריכה הכרזה שאין הקדושין דאורייתא. ולרבינא דאמר אפי' מיאון אינה צריכה, ה"ה אפי' נערה, כמו שכתב רב אלפס ושאלתות דרב אחאי, והא דמשמע שסובר רב אחאי דאפי' בשדיך לא חייש רבינא לדרב ושמואל, מדלא חייש לדילמא ארצי קמיה, קשה מאי פריך לעיל אדעולא אפי' שדכו, הא רבינא נמי הכי ס"ל. וצ"ל כדפרישית לעיל לפ"ה. ולספרים דגר' באיכא דאמרי דעולא אע"ג דשדיך, דכי פריך מעיקרא אפי' שדכו, ה"מ לשנויי אין ה"נ.
ומה שכתוב בשאלתות דהיכא דשכיב אבוה יכולה אמה לקדשה, מצינן למימר דלא בא לאפוקי הלך למדינת הים (דלא חשיב) [נ"א. דאיכא למימר דחשיב] לעניין זה הלך למדינת הים כאלו מת, דתקינו לה רבנן נשואין כמו שתקנו ליתומה, כמו שכתב בה"ג. אבל קשה לעיל דדחיק לשנויי כגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ודחיק נמי לשנויי בקדושי יעוד ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה, ה"ל לשנויי כגון שהלך אביה למדינת הים וקדשוה אמה ואחיה, דתקינו לה רבנן נשואין. לכך צ"ל דוקא היכא דשכיב אביה דתקינו לה רבנן נשואין ליתומה, אבל הלך למדינת הים אין נשואיה נשואין אפי' מדרבנן. ומ"מ אין לאסרה מטעם שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות שגזרו על הפנויה, דכיון דדרך קדושין ונשואין היא אצלו אין זה זנות, מ"ד אקטן שהשיאו אביו אשה, דלא חשיב זנות ושריא ליה, אפי' היא גדולה בת עונשין, אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין, כדאי' בהאשה רבה [יבמות צ"ו ע"ב], והר"ר מנחם היה אומר דאסור לקיימה דחיישינן שמא קידשה אביה לאחר. ואין נראה לר"ת [ספר הישר שו"ת סימן י"ג], דא"כ אם מת האב במדינת הים תהא אסורה לכל אדם לעולם. דאין לומר שמא קדש לא חיישינן, שמא יקדש חיישינן, כדאי' פ' כל הגט [גיטין כ"ח ע"ב] שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי הוא, וקי"ל כר' יוסי דחייש. דשאני הכא כיון דלא חיישינן שמא קידש, אפי' חיישינן שמא יקדש, כל שעה ושעה אמרי' עדיין לא קידש ומותרת לו. ול"ד לזה גיטך שעה אחת קודם מיתה [שם כ"ח ע"א], דאסורה לאכול בתרומה מיד, שמא ימות. כיון דגט יש לו לחול שעה אחת קודם מיתה, נמצאו כל השעות אסורות, שמא זו היא השעה שימות בה. אבל הכא לעולם אינה נאסרת קודם שתתקדש. וכן בת ישראל שנשאת לכהן והלך למדינת הים, אע"ג דלשמא ימות חיישינן, כיון דאינה נאסרת קודם מיתה, אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים.
שמא יבא אביה וימחה. אע"ג דלא שייך לא דעולא ולא סמפון [לעיל י' ע"ב] כיון דנשאת, מ"מ כיון דאצרכו חופה אין חופתה חופה שמא יבא אביה וימחה. א"נ כיון דלא חשיבא חופה אינו חושש לבדקה ולא ליחדה אצלו.
וחש לה רב להא דרב אסי. אר"ת [ספר הישר סימן ת"ה] דמ"מ הלכה כרב, כמו שרגיל ר"ח לפסוק כרב במקום תלמוד עד אביי ורבא. כדאשכחן בפ"ק דמגילה [ה' ע"א], דאמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה, ורב אסי אמר לעולם בעשרה, וחש לה רב להא דרב אסי. ואפ"ה קי"ל כרב, דהא ר' יוחנן קאי כוותיה, פ' הקורא למפרע [שם י"ט ע"ב], דאמר הקורא את המגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ומחי ליה אמוחא לא אמרן אלא בצבור. אלמא פעמים שנקראת ביחיד. מיהו בסדר רב עמרם [סדר פורים] פסק בההיא דמגילה גופה כרב אסי כיון דחש לה רב.
אוקי ממונא בחזקת מריה. אפי' הוא מוחזק בנכסים אינה חזקה דמוקמינן להו בחזקת יורשי האב.
<h2>דף מו.</h2>
נראין דברי תלמיד. אין זה דברי ר' ירמיה בר אבא דפ' תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב] שהיה תלמיד חבר לרב דא"ל מי בדלת.
לומר שמשלם קנס כמפותה. אע"פ שאם לא מיאן האב ויקדשנה למפתה בע"כ, מהני מיאון דידה לענין דיש לה קנס, א"נ הא דמשלם קנס במיאון דידה, שלא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה או מת האב. דאין שייך לומר שמחלה הקנס, אע"ג דעכשיו היא לעצמה, כיון דבשעת פתוי היה לה אב. ואי גר' לומר שמשלם קנס במפותה ניחא טפי כלומר במפותה כמו באנוסה, אע"ג דמסתברא דאין לה קנס דמדעתה עבד.
אי הכי. פ"ה סייעתא היא, וכן דרכו של רב יוסף כדאשכחן פ' במה מדליקין [שבת כ"ח ע"א] א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא, ובפרק במה אשה [שם ס"ד ע"א] היינו דמתרג' מחוך. ויש ספרים דגר' אלא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס כמפותה, וכן גר' בערוך בערך קנס, וה"פ לעולם בפתה לשם אישות ואע"פ שאין יכולה לעכב מועיל מיאונה לעניין שמשלם קנס וא"ה הוי בתמיה. וא"ת א"כ דאיירי שפיתה לשם אישות מאי פריך פ' אלו נערות [כתובות ל"ט ע"ב] לכשיוציא אשתו היא אין ודאי כיון דבמסקנא איירי שפתה לשום אישות, וי"ל כיון דלא בעיא גט לא שייך למתני לכשיוציא.
אפי' בקמייתא הא מלוה היא. וא"ת הא אמרי' לקמן פ' האומר [נ"ט ע"א] הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום, ולא בא אחר וקדשה, מקודשת אפי' נתאכלו המעות. דהני זוזי לאו למלוה דמו, דבתורת קדושין יהבינהו נהלה. וה"נ בתורת קדושין באו לידה. וי"ל דלמאי דאמר אסיפא קאי, אין דעתו שיהו בתורת קידושין, עד שיתן את כלן, מדאינם מצטרפות, והוו להו מלוה. והשתא לרב ושמואל דאמרי ארישא קאי, אבל אסיפא אפי' אוכלות מצטרפות, דבתורת קדושין באו לידה, ולא חשיבי מלוה. ולכך כי קאמר ש"מ מדר' אמי תלת, מדרב ושמואל ליכא למידק אפי' חדא.
<h2>דף מו:</h2>
אתמר המקדש אחותו. ל"ג דאתמר דלא שייכא לדלעיל, ור' אמי מצי סבר באחותו כשמואל דתליא מלתא באדם יודע. ואי גר' דאתמר לא מייתי, אלא דאשכחן פלוגתא דרב ושמואל בחזרת מעות במלתא אחריתי, אע"ג דמודו לדר' אמי.
ושמואל אמר מעות מתנה. פ' המוכר שדהו [ערכין כ"ט ע"ב] דאמר שמואל המוכר שדהו בשנת היובל אין מכורה כל עיקר והמעות חוזרין. ולא קאמר מעות מתנה, משום דהתם לא שייך אדם יודע שאינו מכר ביובל דאין כ"כ פשוטה, דהא רב קאמר מכורה ויוצאה.
תרומה ומעשר ממקום אחר. פ"ה ממקום אחר לאו דוקא דה"ה מיניה וביה, ויש לפרש דמיניה וביה לא דחיישינן כשיתן המעשר ללוי שלא יזכור (שהיה) [שהיא] תרומה ויאכלנו. א"נ נקט לרבותא ממקום אחר אע"פ שדומה קצת כמו מן החיוב על הפטור.
כדר' אלעאי. וא"ת הא ברעה על היפה לא אמרינן יחזור ויתרום [תרומות פ"ב מ"ו], וי"ל דהא גרע קצת דבירושלמי [שם פ"ג ה"א] מפרש קישות מרה ואבטיח סרוח עשאוהו כספק אוכלין.
<h2>דף מז:</h2>
לעולם שטר חוב דאחרים. אע"ג דאותו מלוה ביד אחרים להוצאה נתנה, מ"מ מקודשת במה שמשליטה להוציא מידם ומוסר לה השעבוד שלא היה ברשותה.
דכו"ע לית להו דר'. מכאן יש לדקדק דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה, מדנקט לית להו דר' והול"ל אית להו דר', וכן יש לדקדק מדרב פפא דקאמר צריך למכתב, ולא קאמר צריך למימר, אלמא דכתיבה בעינן. ולא כספרים דגר' פ' הספינה [ב"ב ע"ז ע"א] הלכתא אותיות נקנות במסירה אלא גר' אין אותיות, ועיקר הדבר שם הוא.
<h2>דף מח.</h2>
וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. בפ' (יש נוחלין) [מי שמת (ב"ב קמ"ז ע"ב)] קאמר ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע אין יכול למחול, ובעי לאוכוחי מינה דמתנת ש"מ דאורייתא, דאי דרבנן אמאי אין יכול למחול, אלמא דהיכא דיכול למחול הוי דרבנן. והקשה הר"ר אליעזר ממיץ הא מדאיצטריך למעוטי שטרות מאונאה בר"פ הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב] ובמס' שבועות [ד' ע"ב] מפדיון בכור משמע דקנין שטר הוי דאורייתא. ואר"ת דאפי' בדאורייתא יכול למחול, ושאני מתנת ש"מ דשויה כירושה, ולכך אי הוי דאורייתא אין היורש יכול למחול, דאין יורש יכול להפקיע כח יורש אחר, דמאי אולמיה דהאי מהאי. ועי"ל דמוכר שטר חוב נהי דמדאורייתא אין החוב מכור, השטר מיהא מכור, והרבה הוא שוה לקונה אותו, שימכרנו בדמים יקרים ללוה, שאינו רוצה שתהא מלוה בשטר דזיילי נכסי משום דגבי ממשעבדי, או אם מצא שטר בשוק אחר יאוש, שיכול למוכרו לבעלים בדמים הרבה, ושייך ביה נמי אונאה, אע"פ שאין החוב קנוי לו אלא הנייר. וא"ת ולמה לא יקנה ש"ח מדאורייתא כיון שכותב לו קני לך איהו וכל שעבודיה כמו קרקע שנקנית בכסף בשטר ובחזקה, וי"ל כיון דלא אתאי לידיה, שעבוד בעלמא לא מצי מקני. מיהו קשה כיון דהוי מכר אפי' מדרבנן אין יכול למחול. ובס' צפנת פענח פי' לפי שהמוכר אין מסולק לגמרי, שהרי יכול לומר הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך, ויאמר ללוקח פרעתיו, ולא יוכל לגבות בו, עד שיבא המלוה שמכר, וישבע שלא פרעו. ומשום דאכתי שייך ביה, יכול למחול.
אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. ה"מ למימר דקסבר אין אותיות נקנות במסירה והתם כתב ומסר והכא במסירה לחוד, אלא דלא מסתבר כיון דסתם קתני [לומר] דההיא בקנין גמור והך בקנין גרוע.
<h2>דף מח:</h2>
ואיבעית אימא דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. מכאן אין לדקדק דהכי הלכתא, דהא לא מצי למימר, דכ"ע אינה אלא לבסוף, דא"כ מ"ט דמ"ד אינה מקודשת. אבל יש לדקדק מפ"ק דע"ז [י"ט ע"ב] דתנן הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה, וקאמר ר' אלעזר בגמ', אם בנה שכרו מותר, ומפרש התם דקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, אימת קמיתסר במכוש האחרון, הא לית ביה שוה פרוטה. משמע דהכי הלכתא, דליכא אמורא דפליג עליה. ומ"מ שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, כדילפי מקרא פ' איזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"א] כשכיר שנה בשנה, ולא נ"מ דהך פלוגתא דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, אלא לעניין קדושין דחשיב מלוה, ולההיא דע"ז דשכרו מותר. והא דאמר רב [שם ע"ז ע"א] פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום, הוי אפי' למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף.
איכא דניחא ליה בכספא. שפעמים חסר לה מעט כסף לתכשיט או לצורך אחר. והלוהו דינר של זהב. ואין מקדש אלא בשוה דינר כסף או שמוחל לו המותר. דהוה צייר בבליתא. ויין ונמצא דבש נמי שהיה הכוס מכוסה. כולהו ס"ל מראה מקום הוא. הא דלא חשיב ר' דפ' הספינה [ב"ב ע"ו ע"א] גבי משוך וקני דלא מייתי אלא משניות.
<h2>דף מט.</h2>
ואיבעית אימא מאי מגודלת גודלת. פר"ח גודלת שער כמו מגדלא נשיא [חגיגה ד' ע"ב], והיינו דקאמר ואזלא ונדיא כשהולכת לקלוע שערן.
כצורתו הרי זה בדאי. פר"ח כגון ויראו את אלקי ישראל, דמתרגם וחזו ית אלקא דישראל, הרי זה בדאי, דכתיב כי לא יראני האדם וחי. ואם הוסיף ומתרגם ית מלאכא דאלקא דישראל, הרי זה מחרף, שקורא לכבוד השכינה מלאך, אלא כדמתרגמינן וחזו ית יקר אלקא דישראל.
<h2>דף נ.</h2>
הא בלביה לא ניחא ליה. וא"ת שאני התם שמכחיש בפיו מה שבלבו, וי"ל דה"ק הא ודאי בלביה לא ניחא ליה, אע"פ שאומר בפיו רוצה אני, אנן סהדי דלא ניחא ליה, כיון שכופין אותו, אלא לאו אע"ג דאנן סהדי דאינו רוצה, אזלינן בתר פיו, כיון דבעלמא דברים שבלב אינן דברים.
הא קאמר כסבור הייתי. וא"ת דילמא משום דלא מהימן, וי"ל דמשמע ליה מקודשת ושריא ליה אפי' קבלה אחרי כן קדושין מאחר. א"נ דייק מדקתני מפני שלא הטעתו ולא תלי טעמא משום דלא מהימן.
היה לו לומר מזיד הייתי. היה לו לומר נזכרתי. וא"ת למה יש להאמינו בכך יותר מלא הי' בלבי, וי"ל דה"ק דאי למיפטר נפשיה מקרבן קאתי, היה לו לומר טענה, שלא היה דומה כמשקר, כמו באומר לא היה בלבי.
<h2>דף נ:</h2>
ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מ"ד ניחוש למיעוטא. פי' ונימא שלא לשם קדושין שלחם והוי האי ניחוש להקל, כדאשכחן בר"פ אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו, ובפ' השואל [שבת קכ"א ע"א] חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. וי"ס דגר' מסבלי והדר מקדשי פשיטא וכל הגר' איפכא, ל"צ דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מ"ד ניחוש למיעוטא כדי להחמיר קמ"ל דלא. ור"ח גר' מקדשי והדר מסבלי פשיטא ל"צ דרובא מסבלי והדר מקדשי, ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי, מ"ד לא ניחוש למיעוטא קמ"ל. והשתא הא דאמר רב פפא מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן, היינו דכולהו מסבלי והדר מקדשי. ואין לתמוה דחיישינן למיעוט, דהיינו משום חומרא דא"א, כמו גוסס דאין מעידין על אשתו [יבמות ק"כ ע"א], ומים שאין להם סוף [שם קכ"א ע"א] אע"ג דרובן למיתה.
אי קדושין לא תפסי כרת מי מיחייב. אע"ג דר' שמעון דריש הכי פ' ד' אחין [יבמות כ"ח ע"ב] גבי אשה ובתה אשה ואחותה שנפלו ליבום שפטורין מן החליצה ומן היבום משום דכל מקום שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך לקוחין אפי' באחת מהם. לא קשיא מידי, דאההיא ליכא לאקשויי, אי קדושין לא תפסי כרת מי מיחייב, דהתם בלא תפיסת קדושין, איכא כרת דאשת אח שלא במקום מצוה.
כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ל"ד לתמורת עולה ותמורת שלמים פ' כיצד מערימין [תמורה כ"ה ע"ב], ובפ"ב דזבחים [ל' ע"א], דהתם איכא לקיים שניהם, כדקאמר התם [תמורה כ"ו ע"א] דתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. אבל הכא אי תפסי קדושין בהא, לא תפסי בהא. וכן כל הנהו דמייתי בסמוך ור"פ מי שהוציאוהו [ערובין נ' ע"א] וכן קיים ליכי ומפר ליכי דנדרים [ס"ט ע"א].
<h2>דף נא.</h2>
עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה. וא"ת ודילמא התם לאו משום קריאת שם [בב"א], אלא משום דהוי ספק איזה קדם, דאי אפשר לצמצם. ובלא קריאת שם אמרי' בפ' בתרא דבכורות [נ"ט ע"א] עשירי מאליו קדוש. וי"ל דא"כ הל"ל עשירי וחולין מעורבים זה בזה, כדקאמר התם [ס' ע"ב] גבי יצאו שנים בתשיעי וקראו תשיעי, אבל עשירי ואחד עשר משמע דשניהם קדושי' כדתנן התם [ס' ע"א] אחד עשר קרב שלמים.
שאני מעשר דאיתיה בטעות. כשטעה וקרא לאחד עשר עשירי מועיל קריאת השם שלו לחול עליו קדושה, וכן פ"ה פ' מי שהוציאוהו [ערובין נ' ע"א] לא כמו שפי' כאן דאעשירי קאי, אם טעה מלקרוא העשירי בשמו הוי מעשר, דהא מעשירי לא פריך מידי.
קדושין שאין מסורין לביאה. שהקדושין גורמין האיסור אבל חייבי לאוין ועשה חשיבי מסורים לביאה.
ואת וחמור לא קנה. קי"ל כרב נחמן בדיני, דאמר ר"פ מי שמת [ב"ב קמ"ג ע"א] קנה מחצה, ורבא דייק הכא משום דבעי לאוקומי מתני' דלא תקשה למ"ד לא קנה, ומיהו רב דלקמן דאמר ש"מ ממתני' תלת ובקדושין שאין מסורין לביאה מספקא ליה אי כאביי אי כרבא, ע"כ ס"ל דלא קנה, דאי קנה אתיא מתני' בפשיטות כאביי, והמ"ל ש"מ דהוו קדושין.
<h2>דף נא:</h2>
נעשה כמי שקדש אשה ובתה. תימא היאך פשוט לו כאחת טפי, אי לאו כדרבה דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו, וא"כ מאי פריך לעיל ורבא למ"ל לשנויי כרבה, כיון דע"כ צריך לטעמא דידיה. וי"ל דכאחת נמי נפקא ליה מטעמא דבר אהינא דאין מסורין לביאה, וחשיבי כאחת טפי אין מסורין לביאה, משום דבודאי היו אוסרות זו את זו אם היו קדושין תופסין. אבל באחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה אין נאסרו אלא בספק שלא היה ידוע איזו המקודש. [וניחא השתא דאיצטריך דבר אהינא, לפי האמת לבתר דאיתותב רבא. ובפ"ק [ט' ע"ב] נמי דמצריך תלמודא ובעלה לבר אהינא הוא אליבא דהלכתא. גיליון].
הרי כלכם ואחת משתי אחיות מקודשות לי. ואין זה את וחמור כיון שאם היתה ידועה היו הקדושין חלין.
אפ"ה לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה. מכאן מדקדק ר"ת אדם ששדך בתו לאחד ואחר זמן בא ואמר בתך מקודשת לי, מסתם המשודכת קדש דכיון דיש היום תקנת הקהלות לא שביק ההיא ומקדש לאחרת. ואפי' במקום שאין תקנה מ"מ שארית ישראל לא יעשו עולה. וכ"ש אם המשודכת במעמד האב והחתן דדעתייהו עלה. דיקא נמי דקתני אין יודע. ולאביי לא קשיא דאין יודע משמע הכי והכי.
<h2>דף נב.</h2>
אשה נעשית שליח לחברתה. איצטריך לאשמעינן אפי' קבלה בסתם. והוא לא אמר הכי. וא"ת דילמא אהא דאמר רב ואפי' בגזל דידה, מתמה ר' יוחנן דקסבר מקודשת, דגמרה ומקנה דידה כדי שתתקדש. וי"ל דס"ל לתלמודא כיון דבגזל דעלמא אינה מקודשת, כ"ש בגזל דידה, דיכלה לומר דידי שקלי. והא דנקט רב אפי' משום דכי שדיך הוי איפכא.
הכי קא"ל אמר רב כוותי. תימה מה חידוש הוא זה דאין גזלן יכול להקדיש, הא לא איצטריך ר' יוחנן לאשמעינן, אלא משום נגזל, דגזלן פשיטא דלא קני, דתנן בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ד ע"א] אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו אבל בלא יאוש לא. וי"ל אע"ג דלא קני גזילה, היה ראוי להחמיר ולומר מקודשת, ועל זה א"ר יוחנן, אמר רב כוותי, כמו שאינו מחמיר לעניין הקדש, דאפי' מדרבנן לא חיילא קדושה עליה.
<h2>דף נב:</h2>
כי קאמר ר' יוסי הגלילי מחיים. בפ"ק דב"ק [י"ב ע"ב] פריך ומחיים מי אמר, ומסקנא אלא שאני מתנות כהונה, משמע דהדר ביה משנויא קמא, ולפי זה לא מיתוקמא הך דייקא דהכא. ויש ספרים דגר' התם, שאני מתנות כהונה, ול"ג אלא ושפיר קיימא לפי מסקנא דהתם. ושם פי'.
כהנים כי קא זכו. תימא נהי דממון גבוה הוא, כיון דנהנית ויש בהנאה זו שוה פרוטה תהא מקודשת, כמו אדבר עלך לשלטון [ס"ג ע"א] דלא יהיב לה מידי. וי"ל דהתם הוי כמו פועל שראוי ליתן עליה שכר, אבל הכא אין ראוי ליתן על זה כיון דאין מכר חל עליו.
וכי אשה בעזרה מנין. פר"ת כלומר להתקדש אבל פעמים נכנסת כגון סוטה ונזירה לתנופה כדתנן בפ"ק [ל"ו ע"א]. ותנן נמי פ' כל הפסולין [זבחים ל"א ע"ב] שהשחיטה כשרה בנשים. ומה שפ"ה דנשים אין נכנסות לה כדתנן פ"ק דכלים, ליתא התם דאדרבה משמע דנכנסות בעזרת ישראל אפי' שלא לצורך, דקתני [כלים פ"א מ"ח] עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין מחוסר כפורים נכנס לשם, ולא קתני שאין נשים נכנסות שם אלא לצורך, כדקתני עזרת כהנים מקודשת מעזרת ישראל שאין ישראל נכנסין שם אלא בשעת צרכיהן ש"מ דליכא איסורא. ומ"מ שפיר קאמר וכי אשה בעזרה מניין משום דלא שכיח שתכנס כמו בבתי כנסיות ובתי מדרשות דמותר לזרוק צפרנים כדאי' במו"ק [י"ח ע"א].
ר' יהודה סבר לך לכל צרכך. הא דדרשי' פ' ואלו מנחות [מנחות ע"ג ע"א] גבי גזל הגר לך הוא ולבניך אפי' לקדש בו האשה, לר' יוסי איצטריך משום דאשם קריה רחמנא כדאמרי' בהגוזל קמא [ב"ק ק"י ע"ב]. אבל לר' יהודה קדשי קדשים גופייהו יכול לקדש האשה. א"נ כר' יהודה וכדמסקי דנמנו וגמרו דלא קדש.
ר' יוסי סבר כאש. איצטריך כאש שלא תדרוש לך לכל צרכך, ותימא לשתוק מלך ומאש דממילא ממון גבוה הוא, י"ל דאיצטריך לך לשום דרשא.
<h2>דף נג.</h2>
איש חולק. חלקו המגיע קאמר דאין חולקין קרבן כנגד קרבן, אבל קרבן אחד נחלק ביניהם כדתנן פ' שואל [שבת קמ"ח ע"ב] מטילין חלשין על הקדשים.
אפי' בעל מום. לאו מאיש דריש, אלא כדדרשי' פ' טבול יום [זבחים צ"ט ע"א] כל זכר לרבות בעל מום, ואיש איצטריך למעוטי קטן.
וקאמר דלית בה דין חלוקה. וא"ת הרי גזל הגר דלית ביה דין חלוקה כדאי' בהגוזל קמא [ב"ק ק"י ע"ב] דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר דאשם קרייה רחמנא ומקדש בו את האשה כדאי' בפ' ואלו מנחות [מנחות ע"ג ע"א], וי"ל דקודם חלוקה אקרי אשם, אבל כשנחלק וניתן לכהן מיקרי לך.
מאי חולקין חוטפין. הוה מצי לשנויי דקודם חזרה נשנית. מעשה באחד שחטף. אע"ג דמשמע שהוא לבדו עשה כן, לפי שחטף חלק גרגרן כמותו שהקפיד כנגדו, אבל האחרים היו חוטפין חלק הצנועים שלא היו מקפידין.
והרי שביעית דכתיב כי יובל הוא קדש תהיה לכם. שביעית ויובל שוין לענין קדושת קרקעות, ומהאי קרא נמי דרשינן בפרקין [נ"ח ע"א] דשביעית תופסת דמיה.
<h2>דף נג:</h2>
הוא בהוייתו יהא. אע"ג דשביעית נמי כתיב הוא, לא כתיב בה לד' אלא כתיב לכם. איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא. משמע דבמעשר שני בגבולין פליגי. וקשה דבסוף חלק [סנהדרין קי"ב ע"ב] משמע לכ"ע דהוי ממון גבוה, דפליגי ר' מאיר ורבנן בעיסת מע"ש אי פטורה מן החלה, ואמר רב חסדא מחלוקת בירושלים דמר סבר ממון גבוה ומר סבר ממון הדיוט, אבל בגבולין ד"ה פטור. וי"ל אע"ג דלאו ממון גבוה, פטור בגבולין דלא קרינא ביה עריסותיכם, כיון דאסורה שם באכילה קודם פדייה, ולעניין עיר הנדחת נמי לא איקרי שללה.
איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא. פ"ה לשון שני א"נ לא רמי עלי' אחריות, אפ"ה לא ניחא ליה דליתניס (מיניה) [מינה] פן תעצב ותאמר לו קדשתני בדבר שלא נהניתי בו, וקשה דא"כ הל"ל תרוייהו לא ניחא להו משום אונסא דאורחא וי"ל דנקט טעמא אחרינא גבי דידה, לרבותא דאפי' קבל עליו אחריות, מ"מ לא ניחא לה משום טירחא דאורחא.
אלא איהו מי לא ניחא ליה דליקני אתתא ממילא. אע"פ שחטא שמעל וחייב להביא אשם, מ"מ ניחא ליה כדפ"ה דשמא אין לו משלו עכשיו כלום, וא"ת כ"ש אשה דניחא לה דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא [גיטין מ"ט ע"ב], וי"ל דמ"מ גנאי הוא לאשה שהקדש מתחלל על ידה.
מעות מהו שיצאו לחולין. ס"ד שיצאו לחולין אע"פ שאין מקודשת משום דמעות אין חוזרות כיון שנתן לה לשם קדושין [לעיל מ"ו ע"א].
<h2>דף נד.</h2>
מאי לאו אפי' לא בלו. ס"ד דבלו נקט לרבותא דלא תימא פקע קדושתן כיון דתו לא חזו.
ואין מועלין בעתיקין. ר"ת לא גרס דברי ר' יהודה, מדאמר בסמוך לא תימא ר' מאיר אלא ר' יהודה, ולא קאמר איפוך. ומדלא פריך דר' יהודה אדר' יהודה דהכא קאמר אין מועלין בעתיקין היינו משום דניתנו ליהנות בהן, ובמתני' ס"ל דמועלין בכתנות כהונה אע"ג דניתנו ליהנות בהן.
<h2>דף נד:</h2>
תרי תנאי ואליבא דר' יהודה. ה"מ לאפוכי מתני' מקמי הנך ברייתות ולא היה צריך לדחוק כל זה, אלא דבלאו הכי צ"ל תרי תנאי אליבא דר' יהודה כדאיתא פ"ק דנדרים [י"א ע"א].
אלא לעניין אכילה בלבד. לא אתא לאפוקי אלא הוצאת מעות הקדש, כדפ"ה דהא דקאמר ר' מאיר מועלין בכתנות כהונה שבלו לפי שנהנה בלבישה או בכסוי, וכן מועלין בעתיקין שנהנה בגופן ששוקל בהן.
הואיל וסתם לן תנא כותיה. אע"ג דלא הוי סתם גמור דבתרי מסכתי אין סדר למשנה [ע"ז ז' ע"א], מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד.
גמר קדש קדש ממעשר. הא דאיצטריך בר"פ כיצד מברכין [ברכות ל"ה ע"א] דרשא דקדש הלולים אחליה והדר אכליה, היינו לאותן שנים שאין מעשר שני נוהג בהן דלא שייך למילף קדש קדש ממעשר, א"נ אי לאו הלולים הוה ילפי קדש קדש משביעית דאין מתחלל. הואיל ותנן בבחירתא כותיה. המ"ל משום דקתני לה בל' ב"ה כדאשכחן בסוף מס' שבת [קנ"ז ע"א].
<h2>דף נה.</h2>
אין מועל אחר מועל במוקדשין. תימא דתניא בתוספתא דמעילה [פ"ב ה"ב] בקע בקרדום של הקדש בא חבירו ובקע בו כולן מעלו. ואין לומר דאיירי בקרדום כ"ש, דהא קתני סיפא נטלו ונתנו לחבירו הוא מעל וחברו לא מעל. וי"ל דבקדושת דמים נמי כשגוף הדבר קיים לא יצא לחולין ע"י הנאה, אא"כ נטלו ונתכוין להוציא מרשות הקדש, ולכך כשנטלו ונתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. והך דהכא דאין מועל אחר מועל, בנתכוין להוציאו מרשות בעליו מיירי, ואפ"ה בבהמה וכ"ש לא מעל אא"כ נהנה, דמשום כונת הוצאה אין מעילה בקדושת הגוף כיון דלא נפיק לחולין.
ההיא ר' יהודה היא. עיקר דעת המקשה, משום דבעי למיפרך מדר' יהודה, נשמע לר' מאיר דהא לא מתוקם אלא כר' יהודה כדפ"ה, דאי כר' מאיר, כיון דסבר בשוגג אין מתחלל, א"כ משכחת לה מועל אחר מועל, דמשום שנהנה לא יצא לחולין כדפריש' לעיל. מיהו לרב דאמר לעיל לר' מאיר אחד שוגג ואחד מזיד מתחלל, אתיא שפיר לפי המסקנא כר' מאיר, דלגבי מזיד ילפינן קדושת הגוף מקדושת דמים [היכא] דמכוין לאפוקי לחולין, אבל שוגג לא שייך למילף.
בקדשים קלים מי שמעת ליה. תימה מאי קשיא ליה דמ"מ יש תקנה לדבר, דזכר שנמצא יכול ליקרב שלמים על תנאי, אם עולה הוא הרי הוא מתחייב בדמים ומביא בהן עולה אחרת, וזה יהיה שלמי נדבה. ואם שלמים הוא האי הוי עולת נדבה, ועוד תימה דילמא בכור ומעשר הוא דאין מועיל בא לחוב בדמיה, דאין חלול בבכור שקדושתו מרחם, ומעשר דמאליו קדוש. וי"ל דלהאי שנויא נמי דבא לחוב צריך להמתין לבהמה עד שתומם, ואי אפשר שתקרב היא עצמה, והשתא פריך שפיר בקדשים קלים מי שמעת ליה.
<h2>דף נה:</h2>
ומייתי ב' בהמות ומתנה. וא"ת הא עולה ושלמים בעו סמיכה וצריך בעלים כדדרשי' [מנחות צ"ג ע"ב] ידו ולא יד שלוחו, וי"ל כיון דסמיכה לא מעכבא בדיעבד, הכא דאי אפשר בע"א שרי.
דמייתי נמי תודה. ולהתנות בהך דשלמים אי אפשר, דתודה נאכלת ליום ולילה, ושלמים לשני ימים ולילה אחד, ואין מביאין קדשים לבית הפסול. ומה"ט נמי לא משני גבי אשם דמתנה. ולמ"ד מביאין קדשים לבית הפסול, י"ל הא דלא מתני גבי תודה משום לחם, דאם הוא שלמים היה מביא חולין בעזרה, כדאמרי' פ' התודה [מנחות פ' ע"ב] גבי תודה שנתערבה בתמורתה, וגבי אשם נמי לא משני דמתנה, דשלמים טעונין נסכים, ואשם אין טעון נסכים. ועל הנסכים אין יכול להתנות בנדבה, דנסכי קרבן לספלין, והמתנדב נסכים מזלפן ע"ג אישים, והיה צריך לדחוק לאוקומי כמ"ד לספלין דפלוגתא דתנאי היא פ' כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב].
לא שכיחי. משום אשם נזיר איצטריך לשנויי הכי, דאשם מצורע ה"מ לשנויי, דמתנה דהוא טעון נסכים כדתנן פ' שתי מדות [מנחות צ' ע"ב].
שלא בזמנו שלמים הוי. תימא הא פסח שלא בזמנו דקרב שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאי' פרק האשה [פסחים פ"ט ע"א] גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן, וצ"ל דאתיא כמ"ד מביאין קדשים לבית הפסול. ואשתכח בת שתי שנים. בשעירה מיירי, דכשבה לעולם בת שנתה.
אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני. היינו טעמא כדתניא בס"פ לולב הגזול [סוכה מ' ע"ב] אחד שביעית ואחד מעשר מתחללין על בהמה חיה ועוף דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין מתחללין שמא יגדל מהן עדרים, ומודה ר' מאיר בנקבות כדקאמר התם מחלוקת בזכרים. ובירושלמי [מע"ש פ"א ה"ב] מפרש דפליגי בזכרים אי גזרי' אטו נקבות. ואפי' לכתחלה שרי ר' מאיר, דבתוספתא דשביעית [פ"ז ה"ה] קתני מחללין על בהמה חיה ועוף. ולשון מתחללין דנקט בברייתא דלולב הגזול דמשמע בדיעבד, משום רבותא דרבנן דאפי' בדיעבד אין מתחללין. ומ"מ הא דקתני הכא במזיד תעלה ותאכל במקום, א"ש אפי' כרבנן, כדמפרש ר' יהודה שלקחה מתחלה לשם שלמים, דכה"ג לא גזרו דיעבד שמא יגדל. ולאו דוקא לשם שלמים, דאפי' בסתם נמי כיון שהן תמימים, דהא לא ממעט אלא דוקא [ד]מתכוין להוציא מעות לחולין. והא דאמרי' בזה בורר [סנהדרין כ"ה ע"א] דאימתי דר' יהודה לפרש ובמה לחלוק, ה"ק דאימתי לעולם לפרש ובמה פעמים לחלוק. ובקונטרס פי' טעמא דאין לוקחין בהמה דכתיב וצרת הכסף בידך, ועוד שמא תכחיש. ולא יתכן דהא ר' מאיר שרי לכתחלה, ורבנן נמי דאסרי, היינו משום שמא יגדל.
<h2>דף נו.</h2>
בשוגג יחזרו דמים למקומן. פ"ה כופין המוכר להחזיר הדמים דמקח טעות הוא ללוקח משום טירחא דבהמה. ולמאי דפרישית דלרבנן אין מתחללין אפי' בדיעבד, יש לפרש כופין הלוקח להחזיר הבהמה דמקח טעות הוא למוכר משום טרחא דמעות.
אין לוקחין בהמה טמאה. לאו דוקא הני דה"ה מלבושין, ובפ' הזהב [ב"מ נ"ג ע"א] פי' גבי זהו נכסי כהן.
יאכל כנגדן בירושלים. פ"ה שהמעות כל מקום שהן יתחללו על אלו. הקשה ריב"א דבמרובה [ב"ק ס"ט ע"א] בשמעתתא דצנועין, משמע שאין יכול לחלל דבר שאין בידו, אע"ג דצנועים פליגי, קי"ל כר' יוחנן דלית ליה דצנועים. וי"ל דקנסא בעלמא הוא, כדקאמר בסמוך דקנסינן ליה למוכר. והא דפריך והרי בהמה טמאה, לא פריך דגבי אשה נמי יאכל כנגדן, דגבי בהמה נמי לא אמרי' הכי אלא כשברח. והכי פריך, כי היכי דגבי אשה קתני במזיד קדש, כה"ג הל"ל הכא.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש בערלה. וא"ת הא שלא כדרך הנאתן מותר ליהנות כדאי' פ' כל שעה [פסחים כ"ה ע"ב] דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה. ועוד דערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן בסוף תמורה [ל"ג ע"ב] כל הנשרפין אפרן מותר. וי"ל דמיירי דליכא אלא שוה פרוטה כדרך הנאתו.
אינה מקודשת. לא תנא ע"ז, משום סיפא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וע"ז תופס דמיה, ופגול ונותר וטמא וחטאות המתות הוי בכלל קדשים דלעיל, א"נ תנא ושייר ושייר נמי חמץ בפסח, א"נ כר' יוסי הגלילי [פסחים כ"ג ע"א] דשרי חמץ בפסח בהנאה.
מכרם וקדש בדמיהן. וא"ת הא הני מעות לאו דידיה ננהו ובגזל הן בידו, וי"ל לאחר יאוש, או שמכרן לגוי. א"נ אפי' לישראל והכיר שהן איסורי הנאה דהוי מעות מתנה.
<h2>דף נז.</h2>
כפרה כתיב בה כקדשים. תימא דבפ"ק דכריתות [ו' ע"א] דריש מוערפו שם למד שטעונה גניזה. וי"ל דתרוייהו צריכי, דאי מדכתיב בה כפרה ה"א מחיים, אבל אחר מיתה לא, דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כדקאמר התם. לכך איצטריך וערפו שם לאסור אחר עריפה. ולמ"ד פ' בתרא דכריתות [כ"ד ע"א] דאינה נאסרת אלא לאחר עריפה, איצטריך קרא דכפרה דטריפות פוסל בה כדדרשי' פ"ק דחולין [י"א ע"א].
גמר קיחה קיחה. ג"ש זו לא נשנית דבמסקנא ילפי במה מצינו מכשיר ממכפר. מי אית לה גבול אחרינא. דליכא למימר הבאת צפרים כנגד הורדת עגלה, דהורדת עגלה כתיבא [דברים כ"א] והורידו זקני העיר ההוא את העגלה, ויש מצוה בהורדה. אבל הבאת צפרים לא כתיבא.
מידי דהוה אקדשים. אע"ג דקדשים לא מכשרא שחיטה עד הזריקה, הכא דליכא זריקה ולא הזאה, ה"א דשחיטה לחוד מכשר, דטבילת עץ ארז ואזוב לא דמיא לזריקה, והזאה לא אתי אלא לטהר המצורע.
ונמצאת טריפה. פ"ה ס"ד כשבדק בסימנין נמצאת שנטרפה בשחיטה, דאי נטרפה מעיקרא דניקב קרום של מוח או נחתכו רגליה לא שייך למימר נמצאת. וכן משמע דדייק לשון נמצאת, מדדחיק לשנויי כגון שנמצאת טריפה בבני מעין, דהוי טריפות שלא היה יכול לידע קודם שחיטה. ושוב מחקו רש"י מפירושיו, והיינו משום דאי נפסלה בשחיטה נבלה היא. ובחנם מחקו דדוקא בפסיקת הגרגרת אמרינן בהשוחט [חולין ל"ב ע"א] דנפסלה בשחיטה נבלה שלא נשחט הסימן, אבל אם שחט הושט משהו, ושהה ושחט למעלה או למטה, אין זה כ"א טריפה. א"נ ס"ד דאתיא כר' עקיבא דאמר נפסלה בשחיטה טריפה, קודם שהודה לר' ישבב, ואמרי' נמי התם כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. לא מצינו בעלי חיים שאסורים. מקדשים וחטאות המתות ליכא למפרך, שהוקצו להקדישן.
<h2>דף נז:</h2>
הרי רובע ונרבע. לפיר"ת דפ' הנשרפין [סנהדרין פ' ע"א] דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ה"פ לא מצינו בעלי חיים שחל עליהם איסור מחיים לאסור כשימותו או ישחטו. ופריך הרי רובע ונרבע דמחיים חל עליהם האיסור משעת גמר דין ליאסר כשימותו או ישחטו.
אלא יעמוד בעיר. פ"ה שעומד בתוך העיר וזורק חוץ לחומה. וקשה דבתוך העיר לא היה עוסק בטהרת מצורע להזות עליו, דמצורע משתלח חוץ לג' מחנות. ויש לפרש שהיה עומד בצד העיר וזורק כלפי חוץ, לאפוקי שלא יזרוק לצד החומה. ולפ"ה צ"ל דלאחר הזאה היה הכהן חוזר ונכנס בעיר לזרוק חוץ לחומה.
לא אמרה תורה שלח לתקלה. פ"ה וקרא דאמר לעיל לרבות המשולחת אסמכתא בעלמא. ועי"ל דסברא דלא אמרה תורה, ודרש דשדה השדה, אין פשוט כ"כ להתירה בשלוח כיון שנאסרה מקודם, אי לאו דאיכא קרא.
נימא מתני' דלא כר' שמעון. בפ"ק דבכורות [בכורות י' ע"ב] פריך ולר' יהודה מי ניחא תקדוש בהאי דביני וביני. פי' במה שהחמור שוה יותר משה. ומשני בחמור דאין שוה אלא שקל, דשה נמי שוה שקל בעינן. והכא דלא מסיק הכי, דמשמע ליה שמקדשה בכולו. א"נ אשנוייא דהתם סמיך.
ולהלן הוא אומר ואנשי קדש. הא דלא ילפינן מנותר [קדש קדש] דאסור באכילה ובהנאה. דעם קדוש ואנשי קדש דדמיא אהדדי יליף.
מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה. אע"ג דהאי קרא נמי באיסורי הנאה איירי, דקדשים שיצאו ממחיצתן, היו בכלל ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, כדדרשי' פ' בהמה המקשה [חולין ס"ח ע"א]. האי תנא יליף ג"ש מפשטיה דקרא, דאיירי באבר שיצא לחוץ ובטריפה. שהיא בשחיטה כבהמה. אבל עופות אפי' למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה, מ"מ הכשרו בסימן אחד.
<h2>דף נח.</h2>
אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא. משמע דבמידי דמיתסר בהנאה מדרבנן אשה מתקדשת בו. ויש לדקדק מתוך כך דאיסור הנאה דתקרובת ע"ז דאורייתא דתניא בתוספתא דמכילתין [פ"ה ה"ז] המקדש ביין נסך ובעורות לבובין אע"פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת. מיהו יש לדחות דיש דברים שהחמירו באיסור הנאה דידיה, דאין אשה מתקדשת בו, כדאשכחן בר"פ כל שעה [פסחים כ"א ע"ב], דהמקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין, אע"ג דקשין הן וחמוצן דרבנן. ודוקא מו' שעות ולמעלה כמו שמפרש ר"ת דהיינו מסוף ו' ולמעלה דהוי חמץ דרבנן ושעות דאורייתא, ודלא כפ"ה דהתם דהיינו מתחלת שש ולמעלה. א"נ בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן כדמשמע בר"פ כל שעה דמדמי לה לההיא דחיטי קורדנייתא. אבל בחמץ דרבנן ושעות דרבנן מקודשת. ומהא דאי' ס"פ השוחט [חולין מ' ע"א] גבי שוחט [חטאת] בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות, כיון דשחט בה פורתא אסרה, אידך מחתך עפר בעלמא היא, ואשחיטת חוץ לא ליחייב, אין לדקדק דאיסור הנאה דאורייתא, דאפי' לא יהא אלא אסור באכילה מכי שחט פורתא, פריך שפיר דתו לא חזי לפתח אהל מועד. מיהו איסור אכילה ודאי יש לדקדק משם דהוי מדאורייתא. וכן יש לדקדק במרובה [ב"ק ע"ב ע"ב] דקרי שוחט לע"ז שחיטה שאינה ראויה, ואי איסור אכילה דרבנן, היה נחשב שחיטה ראויה, כמו מעשה שבת למ"ד דרבנן [שם ע"א ע"ב]. וא"ת ואיסור אכילה מהיכא נילף מדאיתקיש תקרובת ע"ז למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים, א"כ גם איסור הנאה נילף מהתם מן התורה דהא מת אסור בהנאה, דילפינן שם שם מעגלה ערופה בפ"ב דע"ז [כ"ט ע"ב], וי"ל כיון דכתיב ויאכלו לאכילה איתקש ולא להנאה.
וכן חיה שנשחטה בעזרה. פ"ה דדייק מדקתני ישרפו ולא סגי להו בקבורה אלמא איסורו מן התורה, דאי מדרבנן מי מחמירין כולי האי, נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין דלא לימרו קדשין פסולין נקברין, אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא, מהיכא תיתי הא ליכא למגזר אטו קדשים, ולמ"ל שריפה, ואפי' קבורה. אלא ודאי איסורא מן התורה, ושריפה מדברי סופרים, בבהמה גזור דלא לימרו קדשים פסולין בקבורה, והתורה אמרה ישרף. ובחיה נמי שלא תחלוק בדין חולין בעזרה. משמע מפירושו דחיה נמי דאורייתא, אלא שהשריפה מדרבנן, והיינו כדדרשינן לעיל חיה מקרא. וקשה דבפ' כסוי הדם [חולין פ"ה ע"ב] דייק אהך דר' שמעון, אא"ב דאורייתא היינו דגזרי חיה אטו בהמה, אלא א"א דרבנן בהמה טעמא מאי דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה. משמע דלמ"ד נמי דאורייתא לא הויא חיה אלא גזירה, וי"ל דה"ק התם היינו דגזרי שריפת חיה אטו בהמה, אע"ג דשריפת בהמה גופא דרבנן, חשיב חדא גזירה, כיון דחיה דאורייתא, כשגזרו לשרוף חולין שנשחטו בעזרה הויא חיה בכלל. ור"ת כתב דר' שמעון פליג אתנא דלעיל דדריש חיה מקרא. ודייק דקסבר ר' שמעון חולין בעזרה דאורייתא, מדגזור חיה אטו בהמה, כדאיתא בכסוי הדם דמשמע ליה דחיה מדרבנן, מדקתני וכן חיה ולא כייל להו בהדי הדדי, חולין וחיה שנשחטו בעזרה ישרפו. א"נ מדלא קתני עופות. וא"ת א"כ (ליתני) [לשני] הא דא"ר שמעון מקודשת היינו בחיה. וי"ל דסתם חולין בעזרה היינו בהמה.
ע"ז ושביעית ב' כתובים הבאין כאחד. שביעית לא ילפינן מע"ז, שכן איסורו בהנאה. אלא כיון דע"ז אתיא משביעית, חשיב באין כאחד, כדאמרי' פ"ק [ל"ד ע"ב] נכתוב רחמנא הקהל ולא בעי מצה. מיהו קשה דלא דמו אהדדי, דשביעית אחרון אחרון נתפס, וע"ז חליפי חליפין מותרין, כדאמרי' פרק ר' ישמעאל [ע"ז נ"ד ע"ב]. ולמ"ד נמי אסורין, ל"ד דשביעית שלפני אחרון מותרין, וע"ז כולן אסורין. וי"ל דעדיפא פריך אלא למ"ד מלמדין מא"ל, ולמסקנא ניחא דמיעוטי כתיבי. מאי איכא למימר. הקדש ומעשר שני ל"ד להני שמתחללין ע"י פדיון.
וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. לעיל [נ"ד ע"ב] מוקמיה מתני' דהפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש, בין משלו בין שניתן לו, דיהביה ליה נהליה בטבליה, וקסבר כמי [שלא] (ש)הורמו דמיין, ואין לחוש דפליגי סתמי אהדדי, דבפ' בתרא דנדרים [פ"ד ע"ב] גבי קונם כהנים לוים נהנין לי, פריך רישא אסיפא, ומשני הא ר' הא ר' יוסי ב"ר יהודה דפליגי במתנות שלא הורמו.
<h2>דף נח:</h2>
ובמתנות שלא הורמו קמיפלגי. בפ' בתרא דנדרים [פ"ה ע"א] פריך עלה אי טובת הנאה אינו ממון, מ"ל הורמו מ"ל לא הורמו. והיינו לפי שאין מזכיר שם בישראל שנפלו לו טבלים, וה"מ לשנויי כי הכא, אלא שמתרץ בע"א.
אפי' ישראל. משום תרומה ומעשר איצטריך דבהזאה וקדוש אין חילוק בין ישראל לכהן כדמוכח פ' טרף בקלפי [יומא מ"ג ע"א] ועוד הא מוקמי' לה בהבאה ומילוי. מי מערה. פ"ה סרוחין הן, ויש לפרש שהן מכונסין ובמי חטאת כתיב מים חיים.
<h2>דף נט:</h2>
אלא מידי מחשבה תפיק. תימא אדפריך לר' יוחנן תקשה ליה אההיא דלעיל דקתני אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה, וי"ל דדבור דמחשבת טומאה חשיב שעל ידי מחשבה נחשב כלי גמור כמו ע"י מעשה. מיהו קשה מאי פריך לר' יוחנן, מה ענין מחשבה זו שנגמר על ידה ליחשב כלי, לדבור דקדושין שלא נגמרו עדיין הקדושין על ידו, הא (למ"ד) ל"ד אלא לאומר לשלוחו צא ותרום ותרם השליח במחשבה, דאין בעה"ב יכול לבטל תרומה, שנגמרה ע"י מחשבת שליח. וי"ל דהכי פריך כיון דלא אלים דבור דקדושין, שמתבטל ע"י בטול אחר, לפי שלא נגמר. א"כ גם מחשבת הורדת טומאה, תתבטל ע"י מחשבה אחרת, קודם גמר הדבר, דהיינו קודם שישתמש בכלי ע"י מחשבה ראשונה, או אם חשב על העור לישב עליו לא ירד לתורת טומאה בכך עד שישב עליו.
יותן דומיא דכי יתן. ל"ד לפלוגתא דמקרא ומסורת, דהכא כ"ע מודו ששניהם משמעות אחד, וכן עובד דומיא דעבד [פסחים כ"ו ע"ב] ושמוע ושמע ולא תשא ותשיא [סנהדרין ז' ע"ב].
מה יתן דקעביד מעשה אף יותן דקעביד מעשה. ה"ג ר"ת, ולספרים דגר' מה יתן דניחא ליה כמו בכל דוכתא [ב"מ כ"ב ע"ב]. יש לפרש דה"ק כי היכי דילפי מהדדי לענין דניחא ליה, ילפי נמי לענין דחשיב מעשה.
לא קדשה עצמה וחזרה בה ר"ל אמר אינה חוזרת. תימה גדולה מה סברא היא זו שיכול שלוחה לקדשה בע"כ אע"פ שעומדת וצווחת.
תיובתא דר"ל תיובתא. תימה וכי שכח ר"ל משנה זו, וי"ל שהיה מחלק בשום חלוק ולא היה נראה לבעלי התלמוד ואוקמוה בתיובתא, וכן י"ל בכל מקום שעושה תיובתא לאמורא מן המשנה.
ורב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו. תימא הא לכ"ע לא אתי דבור ומבטל מעשה, וכתיבת גט לשמה כעין מעשה הוא. וי"ל כל זמן שלא הגיע גט לידה לא חשיב גמר מעשה.
מתורת גט לא בטלה. משמע אם בטלו בפירוש בטל, ובר"פ השולח [גיטין ל"ב ע"ב] קאמר גיטא גופיה מי קא בטל, משמע דאין לו כח לבטל. ויש ליישב לישנא דשמעתין מתורת גט לא בטליה, היינו שאין לו כח לבטל דכתיבת גט לשמה חשיב מעשה. ומיהו אין לסמוך על זה להורות הלכה למעשה.
<h2>דף ס.</h2>
אפי' מאה תופסין בה. ל"ד למקדש חצי אשה דאמרי' בפ"ק [ז' ע"א] דאינה מקודשת. דהתם שייר בקניינו, אבל הכא לא שייר. ובריש פ' בתרא דגיטין [פ"ב ע"ב] דקאמר אשת ב' מתים היכי משכחת לה, היה יכול למצא בעניין זה.
כל גט דמשייר ביה לא כלום. וא"ת קדושין נמי לא יחולו בשיור, כדאמרי' בר"פ המגרש [גיטין פ"ב ע"ב] גבי חוץ לפלוני ויצאה והיתה, וי"ל דדוקא במהיום ולאחר מיתה אמרי' דגיטא דמשייר ביה לא כלום, וה"ה בקדושין כשאמר מהיום ולאחר מיתה. אבל במעכשיו ולאחר ל' הוי גט כי היכי דהוי קדושין, ואם מת בתוך ל' אפשר דבין בגט בין בקדושין לאו כלום כיון שלא נגמר. רב הונא אמר והוא יתן. הכי קי"ל כדפרישית בפ"ק [ח' ע"א].
<h2>דף ס:</h2>
איכא בינייהו שנקרע הגט. ה"ה דמצי למימר פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, אבל לעיל לא מצינא למימר שנתאכלו המעות, דהא אמרי' לעיל [נ"ט ע"א] מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות.
ולאחר לא תנשא עד שתתן. תימה מ"ש דהכא חיישינן שמא לא יתקיים התנאי, ובר"פ המגרש [גיטין פ"ב ע"א] אמרי', ע"מ שלא תנשא לפלוני ר' אליעזר מתירה לכל אדם חוץ מאותו האיש, ולא חיישינן שמא לא יתקיים התנאי. ואר"ת דתנאי שאינו מחוסר מעשה לא חיישינן שמא לא יתקיים, דממילא אם לא תנשא לו הוי גט. ועי"ל דהתם לא חיישינן שישאנה אותו פלוני דאיסורא לא עביד.
או לאחד מקרוביו. היינו בדליכא יבם, ומ"מ צריכה שיתקיים הגט כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בחיי בעלה ורוצה שיחולו. א"נ מיירי שאמר על בן אחיו שמת שיירש כל נכסיו, וכר' יוחנן ב"ב דאמר פ' יש נוחלין [ב"ב ק"ל ע"א], אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ואיכא למ"ד אפי' על בת בין הבנים.
לא נחלקו אלא מהיום. פ"ה לא מספקא להו לרבנן אי תנאה אי חזרה אלא במהיום ולאחר מיתה. והיינו לרב דאמר הכי לעיל, אבל לר' יוחנן דקיימי הכא אליביה, אמרינן לעיל דשיורא הוי, ואפי' חליצה לא בעיא, אלא משום גזרה אטו מהיום אם מת.
ליפלגו בעל מנת. תימא מה עניין זה לזה, דבע"מ אינו גט כלל לרבנן דלאו כאומר מעכשיו דמי, ומהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט. וי"ל דלר' יוחנן אינו גט כלל ומשום גזרה הוא דאמר גט ואינו גט, וא"כ לר' יהודה נמי דפליגי בע"מ, אע"ג דלאו כאומר מעכשיו דמי משום גזרת גט ואינו גט, ומדגזרו רבנן בע"מ, מינה נשמע דגזרי נמי במהיום ולאחר מיתה. והמ"ל דלית ליה נמי דר' יוחנן בהא דטעמא משום גזרה, אלא ניחא ליה לשנויי לאוקומי רב יהודה בהא אפי' כר' יוחנן. ועוד יש לפרש אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה, דלא אשמעי' בהך ברייתא, אלא מלתיה דרבי, דמילתיי' דרבנן תנן במתני', ליפלגו בע"מ לאשמעי' פלוגתא דרבנן דלא תנו לה בשום מתני'. עוד יש לפרש דרבנן דפליגי עלי' דרבי בע"מ לאו דאמרי אינו גט כלל אלא גט ואינו גט, וכן לרב יהודה דאמר לכשיתן עד שלא יתן הויא ספק מקודשת וספק מגורשת, דמספקא להו באומר ע"מ אי כאומר מעכשיו דמי או לא. והא דקאמרי לעיל לרב יהודה השתא מיהא לא הוי קדושי, היינו דלא הוו קדושי ודאי, ופשטה ידה הוי קדושין היינו קדושי ספק. וכן משמע דהא לר' יוחנן הכל מודים בע"מ ופליגי במהיום, אלמא עדיף ע"מ ממהיום, וא"כ לרב יהודה ליכא למימר בע"מ דלרבנן אינו גט כלל, כיון דבמהיום גט ואינו גט. והשתא ניחא, דפריך ליפליגו בע"מ דלשמעי' לרבנן גט ואינו גט כ"ש במהיום, והא ליכא למימר דה"א לרבנן במהיום דגריע דאינו גט כלל, אי לאו דתנא בברייתא דפליגי. דהא ממתני' דמי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] הייתי יודע דלרבנן גט ואינו גט.
<h2>דף סא.</h2>
המקדיש שדהו בשנת היובל. בפ' בית כור [ב"ב ק"ב ע"ב] פי' רשב"ם דל"ג בשנת היובל דפלוגתא דאמוראי היא בערכין [כ"ד ע"א] ושם פי'.
אין נמדדין עמה. לפי חשבון הקצוב, דליכא למימר דלא קדשי כלל כדפי' רשב"ם בפ' בית כור [ב"ב ק"ג ע"א], דהתנן בפ' המוכר את הבית [שם ע"א ע"א] המקדיש שדה הקדיש אפי' בור וגת וכ"ש סלע ונקעים. ועוד דא"כ מאי הוה פריך והתניא שדה דהתם מקדישן בהדיא, אבל הכא שאין מקדישן בפירוש לא קדשי כלל, והא דתניא בתוספתא בפ' שום היתומים [ערכין פ"ד ה"ה] היו שם נקעים עמוקין י' טפחים, או סלעים גבוהין י' טפחים, אין מקודשין ונמדדין עמה, פחות מכאן מקודשין ונמדדין עמה. לאו אין מקודשין כלל קאמר, דא"כ מאי ונמדדין עמה, אלא ה"פ אין מקודשין להיות נמדדין עמה. ויש שהגיהו בתוס' ואין נמדדין עמה, ומ"מ חדא מילתא היא אין מקודשין לענין דאין נמדדין עמה. והא דקתני בסיפא בתוס' הבית והבורגנין והמגדל והשובך [שבתוכה] נמדדין עמה, כשהן נפדין נפדין כבתי החצרים. האי נמדדין עמה לאו לפדות לפי חשבון קאמר, אלא לפדות בשויין, מדמסיים נפדין כבתי החצרים, דאין להם דין שדה שלא ליגאל בפחות משתי שנים, וגם אין מצטרפין עם השדה, ליגאל כדין זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ולאו דוקא נקט לשון נמדדין אלא כלומר מקודשין עמה.
וליקדשו באפי נפשייהו. פי' רשב"ם אם אינו רוצה למודדן עמה לפי שהן שדה חשוב בפני עצמו, ויכול לפדות כל אחד בפני עצמו, כמקדיש ב' שדות שיכול לפדות זה בלא זה. ליקדשו מיהא באפי נפשייהו, שכשירצה יפדה אותן נקעין לפי חשבון. משמע דמקדיש שדה אחד אין יכול לפדות [חציו] לפי חשבון, ובפ"ק [כ"א ע"א] אמרי' בשדה אחוזה לוה וגואל לחצאין. ובקונטרס פי' כאן דה"פ נהי דבהדי ארעא לא קדשי, להיות נמדדין בקרקע שוה להיות קטפרס שלהן נמדד לעלות בחשבון, ליקדשו באפי נפשייהו, להיות נמדדין לפי מה שיש בהן, ולא יעלה מדרון שלהן בחשבון, וכן עיקר.
א"ה אפי' פחות מכאן נמי. לשון א"ה תימה, דמשמע דמשום דאוקמיה בנקעין מלאין מים פריך, הא מסלעים איכא למפרך שאין ראויין לזריעה, דהשתא נמי פריך מינייהו, מדמשני שדרי דארעא מקרו. וי"ל דמעיקרא ס"ד דאפי' אין ראויין לזריעה, חשיב הכל שדה אחד כשהן פחות מכאן, וכשהן גבוהין או עמוקין י' חשובין בפני עצמן. אבל השתא דקאמר דבעי ראוי לזריעה, אפי' פחות מכאן נמי כיון דאין ראויין לזריעה. א"נ מעיקרא ס"ד דסלעים נמי ראויין לזריעה שיש עליהן עפר, ולבסוף מסיק דסתם סלעים אין ראויין לזריעה.
ר' חנינא בן גמליאל אומר. פ"ה אדתנאי כפול לחודיה פליג, וליתא דבפ' הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א] משמע בהדיא דפליגי נמי בתנאי קודם למעשה וקי"ל כר' מאיר כדמשמע פ' מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"ב] דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע, ובע"מ נמי איירי ר' מאיר כדמשמע התם, ובמתני' נמי מיתניא מילתיה דר' מאיר גבי ע"מ. וצריך ליזהר בכל תנאים שיהא תנאי כפול, והן קודם ללאו, ותנאי קודם למעשה, ודלא כפי' רשב"ם [ב"ב קל"ז ע"א] דבדבר של ממון סגי בע"מ בלא כפלות. אבל יש מקומות דסגי בגלוי דעת בשעת מעשה, או אפי' באומדן דעתא, כדפרי' פ' האיש מקדש [מ"ט ע"ב] גבי דברים שבלב.
שאפי' בארץ כנען לא ינחלו. וכ"ש בארץ גלעד, משמע דאהני כפילא לתרוייהו, דאי לאו דכפליה, לא מיבעיא בארץ גלעד שבחרו בה שלא יטלו, אלא אפי' בארץ כנען יהיו נקנסין כדפ"ה, ולא יטלו אפי' חלק המגיען לא כאן ולא כאן. ואין לפרש דבלא כפלות לא יהיו נוטלין ארץ גלעד כולה אלא חלקם, דאמר בגמרא דאי לאו דכתיב רחמנא בארץ כנען ה"א ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל כלל לא. אלמא דאי לאו כתב רחמנא ונאחזו בתוככם, לא היו נוטלין בשום מקום אפי' חלקם.
<h2>דף סא:</h2>
אבל בארץ כנען כלל כלל לא. מה שתולה הטעם בקונטרס בסיוע כבוש, קשה דבמשל שמביא אין שייך טעם זה. ועוד תימה גדולה דלהכי כתב בארץ כנען שיטלו, אע"פ שלא יסייעו לכבשה. ויש לפרש חלוצים דקרא היינו שיעברו לפני כל האחרים, אבל סיוע שעם שאר השבטים לא היה מועיל, אלא שיעברו לפני כולן, כדכתיב והחלוץ עובר לפני הארון. וניחא השתא דעברת חלוץ כנגד נתינת מאתים זוז שבמשל. והא דקאמר אבל בארץ כנען כלל כלל לא, היינו טעמא לפי שהוקצית לשאר השבטים, כששאלו ארץ גלעד ונתרצה להם, וזהו הטעם שבמשל שאם לא הזכיר בכפילתו שאר נכסים, לא היה נוטל בהם לפי שהוקצה לשני אחיו כדפ"ה בסמוך. וא"ת ולימא ונאחזו בארץ כנען ולא לימא בתוככם, וה"א בארץ כנען שהוקצה לשאר שבטים יטלו כ"ש בארץ גלעד. וי"ל דה"א שקנס הכתוב, שלא יטלו בארץ גלעד, לפי שנתנו בה עיניהם. וכן במשל אם לא אמר אלא יירש בשאר נכסים, ולא אמר עם אחיו, דה"א דוקא בשאר נכסים יירש עמהם, ולא באותו שדה החשובה שראוי ליתן עליה מאתים זוז, שקנס אותו האב שלא יטול אם לא יתן.
ואם לא יתן יירש עם אחיו בשאר נכסים. ר"ת הגיה בספרו ובשאר נכסים. וא"צ דקרא נמי כתיב ונאחזו בתוככם בארץ כנען, ולא כתיב ובארץ כנען.
בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב אם תטיב שאת. וא"ת אדרבה לר' חנינא ניחא טפי, דהוו להו כל הני שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, כדאמרי' פ' מי שאחזו [גיטין ע"ו ע"א] אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והוו להו שני כתובין. וי"ל דסוגיא דהכא כאידך לישנא דהתם, אין לך תנאי בכתובים שאין כפול, וגמרי' מינייהו דלא חשיבי ב' כתובין [או שמא] דיש בהן צריכותא.
היינו דכתיב אז תנקה מאלתי. בזה הפסוק אין בו תנאי וכפלות תנאי, ולא תנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ולא מייתי ליה משום תנאי. אלא ה"פ בשלמא לר' מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו, אע"פ שמסברא היה ראוי לומר כן, אם יעברו תתנו, הא אם לא יעברו אל תתנו, הכא נמי הוצרך לומר, ואם לא יתנו לך והיית נקי, אע"פ שמסברא דומה שלא השביעו להביא אלא אם יתנו לו, מ"מ היה משמע שהטיל עליו שבועה להביא אפי' באונס. לכך הוצרך לפרש, שהוא נקי אם לא יתנו לו, כי לא השביעו להביא אלא אם יתנו לו.
בשלמא לר' מאיר אם בחקתי, בס"פ שבועת העדות [שבועות ל"ו ע"ב] מסיק דמודה ר' מאיר באיסורא דמכלל לאו אתה שומע הן, כגון שתויי יין ופרועי ראש. והא דאיכא כפלות בסוטה, משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא שאר כסות וכתובה. וא"כ כל הני נמי אם תטיב, אם בחקתי, אם תאבו, משום דיש כמה מצות דאית בהו ממונא, והוא יתחטא בו, שייך נמי לעניין ממון במטמא תרומה, והר"ר יו"ט פי' דדוקא באיסור חמור קאמר התם כגון שתויי יין ופרועי ראש, דהא פ"ק דנדרים [י"א ע"א] גבי נדר לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. מיהו ר"ת הגיה בספרו דנדרים הוי איסור דאית ביה ממונא כמו סוטה.
<h2>דף סב.</h2>
דקא מפיש בימי טומאה כלומר שמאריך עליו ימי טומאה, ובקונטרס גר' דקמפיש בימי טהרה, והכל אחד כלומר שנכנס בימי טהרה.
אין תורמין מן התלוש על המחובר. פ"ה מחובר אינו חייב בתרומה דכתיב ראשית דגנך דמידגן. וקשה א"כ אפי' תלוש קודם מירוח נמי. ויש לפרש כדדריש בספרי [קרח פי' ק"כ] והרמותם ממנו תרומת ה', ממנו ולא מן המחובר, דקרא בתלוש איירי, דכתיב לעיל מיניה, כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, דלקיחה משמע תלוש הניקח ביד.
<h2>דף סב:</h2>
גר צריך שלשה. היינו לקבל עליו המצות, אבל בשעת טבילה לא בעי ג' ובפ' החולץ [יבמות מ"ז ע"ב] פי' וגם היאך מקבלין גרים.
אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו. ואע"ג דעבד כשמשתחרר צריך לקבל עליו המצות שלא היה חייב בהן תחלה, כגון איסור אשת אב ובא על אמו, וא"כ צריך ג', ומי יימר דמזדקקי ליה. י"ל כיון שכבר היה חייב ברוב מצות, א"צ ג'. ואע"פ שצריך טבילה כדתניא פ' החולץ [יבמות מ"ז ע"ב] במקום שהנדה טובלת גר ועבד משוחרר טובלין, היינו מדרבנן. ואפשר דג' נמי בעי מדרבנן. תדע דמילה א"צ להטיף ממנו דם ברית דסגי ליה במילה ראשונה.
התם מעיקרא בהמה. גבי גר נמי ה"מ לשנויי הכי, וי"מ דדוקא גבי שפחה משני הכי דעבד אין לו חייס, אבל גוים אית להו חייס [יבמות ס"ב ע"ב]. נהי דבידו לגרשה. בכולהו נמי ה"מ לשנויי הכי.
לא אמר ר' אליעזר בן יעקב אלא בשחת. תימה דאמר בסמוך דראב"י בשיטת ר' מאיר, ובכל דוכתא אמרי' לר' מאיר אדם מקנה פירות דקל לחבירו אע"פ שלא באו לעולם, דלא בעי לא שחת ולא אגם. וי"ל דשחת או אגם לעניין תרומה, הוו כפירות דקל שלא באו לעולם לעניין קניין, דמשבאו כל דהו לעולם ראויין לקניין, אבל שחת ואגם אין ראויין לתרומה עד הבאת שליש.
אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין. אע"ג דר' חנינא דחיק לאוקומי מתני' כר' אליעזר ב"י לא קי"ל הכי, אלא כר' נחמן קי"ל במוכר פירות דקל [ב"מ ס"ו ע"ב] דקי"ל כוותיה בדיני. ובר"פ המפקיד [שם ל"ג ע"ב] פריך תלמודא והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל. וכן פ' המוכר את הבית [ב"ב ס"ג ע"א] גבי בן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שמעשר ראשון שלי וכן פ' יש נוחלין [שם קל"א ע"א] בשמעתתא דיסבון וירתון וכן פר"ח. [והא דקאמר ר' חנינא לא שנו, היינו למ"ד אדם מקנה, ומה שפ"ה דקי"ל כראב"י ר"ל שר' חנינא סובר כן. גיליון].
<h2>דף סג.</h2>
לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. וכן גבי שדה בהאשה רבה [יבמות צ"ג ע"א] אמר רב לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, משמע הא לא אמר מעכשיו לא קנה. וקשה הא רב ורב נחמן בשיטת דהנך תנאי אמרי, ובמילתא דראב"י לא קתני מעכשיו, וי"ל דסתם קניין שדה בחליפין או בחזקה או בשטר, דכסף אין קונה במקום שכותבין שטר עד שיכתוב, אם לא פירש, אי בעינא בכספא אקני, כדאי' בפ"ק [כ"ו ע"א], ובימי חכמי התלמוד כשהיו קונין קרקע בכסף היו כותבין שטר, כדאי' פ' ח"ה [ב"ב נ"ד ע"ב] גוי מכי מטי זוזי לידיה אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטא שטר לידיה. ואם הקנה לחבירו שדה בחזקה או בחליפין לכשיקחנה ולא אמר מעכשיו, לא קנה, שאפי' בדבר שבא לעולם אם אמר קני לאחר ל' יום ולא אמר מעכשיו לא קנה, כדאמר בהאשה (רבה) [שנפלו (כתובות פ"ב ע"א)] משוך פרה זו ולא תקני לך עד ל' יום לא קנה כי לא אמר מעכשיו, לפי שאז פסקה המשיכה כבר, ובשעת המשיכה לא חל הקניין. וה"ה לחזקה וחליפין כבר פסקה החזקה וחזרת הסודר. וכן אם הקנה בשטר לאחר ל' יום, ונקרע או אבד בתוך ל' לא קנה כדאמרי' לעיל [נ"ט ע"א], לכך מצריך מעכשיו כדי שיגמור עכשיו ויתקיים הקניין אפי' יאבד השטר קודם שיקחנה. אבל לאחר שתתגיירי לא בעי מעכשיו, דסתם קדושין בכסף, ובקנין כסף לא בעי מעכשיו, כדאמר לעיל [שם] התקדשי לי לאחר ל' יום מקודשת אפי' נתאכלו המעות. ובפירות ערוגה נמי לא בעי מעכשיו, דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט, ודבר שלא בא לעולם כדבר שבא לעולם לקנות כשיבוא כאלו ישנו עכשיו, הרי כשאומר יהו תרומה לכשיביאו שליש ויתלשו, כאלו ישנן בעין למוסרן ללוקח לקנותו כשיגיע זמן שקבע לו. והיינו טעמא דכסף קני לאחר ל' יום בלא מעכשיו, אע"פ שנתאכלו המעות, וחזקה וחליפין וכן שטר הנאבד בתוך ל' דלא קנו. משום דכסף חשיב כאלו הוא בעין, דאם לא יתקיים התנאי חייב להחזיר, וכן שטר שהוא בעין לאחר ל' והוא ברשות קונה קני בלא מעכשיו, דבפ' (המביא שני) [הכותב (כתובות פ"ו ע"ב)] אמרי' הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו עד לאחר ל' והלכה והניחתו בצדי רה"ר מהו, אבל הניחתו ברשותה פשיטא דמגורשת. וא"ת הא שמעי' ליה לרב דמספקא ליה במעכשיו ולאחר ל' אי חזרה הוי, וא"כ כי נמי אמר מעכשיו מאי הוי. וי"ל דשאני הכא שאמר מעכשיו לבסוף ואפי' אמר תחלה איכא למימר דדוקא בדבר שבידו להקנות עכשיו, כי אמר לאחר ל' יום איכא לספוקי דילמא הדר ביה ממאי דאמר מעכשיו כיון שאין גומר עתה. אבל בדבר שאין בידו לגמור עכשיו, כי אמר לכשאקחנה לאו חזרה היא. וא"ת כיון דמעכשיו ולאחר ל' הוי חזרה או תנאה, הא דא"ר יוחנן פרק האשה שנפלו [כתובות פ"ב ע"א] משוך פרה זו ולא תיקני לך עד אחר ל' קנה אפי' עומדת באגם, אי חזרה הוי אמאי קנה הרי בטל מעכשיו, ואי תנאה הוי אמאי קאמר אפי' עומדת באגם, הל"ל אפי' ברה"ר או ברשות מקנה במקום שאין משיכה קונה. וי"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמר לעיל [ס' ע"א] אפי' ק' תופסין בה, דלא הוי לא תנאה ולא חזרה, אלא מעכשיו יתחיל הקניין ולאחר ל' יגמור, ולכך בעינן שתהא עומדת הפרה בשעת גמר קניין במקום הראוי למשיכה. ודין קניין לאחר ל' יום בכסף כי מטו ל' יום קני לכ"ע אפי' נתאכלו המעות, וכן בשטר אם הוא בעין ברשות קונה בסוף ל'. אבל אם נקרע או אבד בתוך ל', וכן חזקה וחליפין לא קני בלא מעכשיו, ולר' יוחנן אפי' מעכשיו לא מהני, דמעכשיו מתחיל ולאחר ל' נגמר, וכיון דקודם גמר הקניין נאבד השטר, וחזקה וחליפין פסקו, במה יגמר הקניין. אבל במשיכה מהני לר' יוחנן מעכשיו, כיון דאחר ל' איתה לפרה באגם במקום הראוי למשיכה, דהוי לה משיכה אריכתא ליגמר בסוף ל'. ולרב דמספקא ליה במעכשיו הוי ספק קניין בשטר הנאבד וחזקה וחליפין וכן במשיכה, ולשמואל דתנאה הוי בכולהו קני כיון שלא חזר בו בתוך הזמן.
קונם שאני עושה לפיך. אפי' גרסינן שאיני עושה לא הוי דבר שאין בו ממש, דהא בפ' בתרא דנדרים (פ"א ע"ב) [תנן קונם] שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו יכול להפר.
אין צריך להפר. במעלה לה מזונות, ומעה כסף לצרכה, לכך א"צ להפר שהמותר והכל שלו. ואי משום העדפה שע"י הדחק גם הוא לבעל. ואין לפרש משום דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל, דא"כ אמאי נקט מה שאני עושה לפיך, ליתני המקדיש מעשה ידי עצמו.
ר' עקיבא אומר יפר. דקסבר העדפה שע"י הדחק לאשה, כדאי' ר"פ מציאת האשה [כתובות ס"ו ע"א] ומ"מ יכול להפר אע"פ שאינו שלו, דחשיב דברים שבינו לבינה, לפי שאינו יכול ליזהר ליקח בצמצום הראוי לו ולהניח שאינו ראוי לו. א"נ גם שלה משועבד לו ליקח בו קרקע ולאכול פירות. וא"ת א"כ היאך יכולה להדירו כיון דמשעבד ליה כדאי' פ' אע"פ [שם נ"ט ע"ב] דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל. וי"ל דהיינו דוקא בעיקר מעשה ידיה, אבל היכא דלא הוי דידיה אלא לפירות לא.
יקדשו ידי לעושיהן. להקב"ה שעשאן, ואין לפרש למלאכתן דהל"ל למעשיהן. והוא שנתן לה ש"פ. וא"ת א"כ מאי קמ"ל פשיטא, וי"ל דאיצטריך לדיוקא דדוקא בע"מ אבל בשכר לא כדמסיק.
<h2>דף סג:</h2>
אמאי והא שתיק ליה. וא"ת דילמא כגון דלא שמע מלמדין אותו שימחה כשישמע. וי"ל דמשמע ליה מלמדין לאחר שמיעה.
רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא. דרישא ומציעתא מיתוקמא בחד טעמי בע"מ שישתוק, אבל בע"מ שלא ימחה ליכא לאוקומי כדפ"ה, דא"כ אמאי רצה האב מקודשת, והלא יש בידו למחות לעולם, ואפי' אמר אין כששמע, כיון שיחזור וימחה בטלי קדושין דע"מ שלא ימחה קאמר והרי מיחה, ואפי' אם נאמר דאחר שאמר אין לא יוכל למחות, מ"מ אין לפרש רצה האב דאמר אין, דדומיא דע"מ שירצה אבא, דהיינו שלא ימחה, צריך לפרש רצה האב שלא מיחה. ואי אפשר שתהא מקודשת כיון שעדיין יכול למחות.
לקטלא לא הימניה. וא"ת הא הימנותיה מאת בתי נתתי נפקא [להלן ס"ד ע"א], וההיא קרא בקטלא כתיב וי"ל דפרשתא דאיירי בקטלא היינו בעדים, אבל הא דמרבי קרא שהאב נאמן לא הוי אלא לאיסורא דוקא.
בני זה בן י"ג שנים ויום אחד נאמן. תימה אם לא הביא ב' שערות אפי' עדים לא מהני למכות ולעונשין, דהא לחליצה בעינן בדיקה, כדאי' פ' יוצא דופן [נדה מ"ו ע"ב], ולא סמכי אשנים. ואם הביא ב' שערות, תימה גדולה למה לא יהא נאמן, להחזיק שערות שלהן בחזקת סימן, אפי' למכות ולעונשין. מיהו אם יש שערות מרובות דאין רגילות שיביא כ"כ קודם הזמן ודאי סמכי ארובא, ואפי' למאן דחייש למיעוטא, דלא שכיח כלל. ועוד יש לפרש דאי איכא שערות, סמכינן על האב למכות ולעונשין. והכא מיירי שבא להעיד על מעשה שהיה כבר, דבאותו שעה היה בן י"ג ויום אחד וגם היו לו שערות.
<h2>דף סד.</h2>
נאמן לנדרים. אע"ג דפליגי אביי ורבא פ' הנזקין [גיטין נ"ד ע"ב] גבי טהרות שעשיתי עמך נטמאו אי מהימן במידי דלאו בידו, הכא שאני דמאליו נעשה גדול, יש להאמינו בקל להוציאו מחזקת קטן. ועוד דחשיב כמו בידו לפי שהאב נותן לב על שני בנו, ויודע שסומכין עליו להודיע שניו, וגם ירא פן יתבדה מאחרים שיודעים ימי לידתו.
בנות ישראל מקוה טהרה לחללים. פ"ה כיון שבתו כשרה אלמנתו כשרה דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו. ועוד יש לפרש דאם היה פוסלה בביאתו, היאך היו (הכהנים) [הבנים] כשרים, דה"ל כמו חלל שנשא חללה, דהולד חלל לכ"ע.
אלמא נאמן להתיר. אע"פ שאוסרה ליבם, חשיב היתר שמתירה לכל. כיון דבשעת מיתה קא הדר ביה אימור קושטא קאמר. וא"ת דילמא אחרי כן נולדו לו אחים ומתו בניו. וי"ל כגון שאומר בפירוש שחוזר מדבריו. א"נ אפי' בסתם כיון ששתק עד השתא ודאי חוזר בו. דלא מוחזק לא באחי ולא בבני אמר יש לי בנים נאמן. וא"ת מה צריך לנאמנותו כיון דלית ליה אחי. וי"ל דנ"מ אפי' באו לו אחים אחרי כן.
<h2>דף סד:</h2>
מצי פטר לה בגיטא. וא"ת הלא בשעת קדושין אינו רוצה לגרשה, ואם מעכשיו יכתוב לה גט שיחול סמוך למיתה, ה"ל גט ישן, שאין חפץ לפרוש הימנה שלא להתייחד עמה, ותנן בגיטין [ע"ט ע"ב] ב"ש אומרים פוטר אדם אשתו בגט ישן וב"ה אוסרים. וי"ל כיון דדיעבד כשר חשיב מגו. ואפי' למ"ד לא תנשא, מודה דאם נשאת לא תצא, וחשיב מגו, דקודם היה פוטרה בגט זה, ממה שהיה פוטרה בשקר, דמה"ט חשבי' ליה מגו, אע"פ שאם היה פוטר בשקר בגט, היה פוסלה מן הכהונה, ועכשיו היא מותרת.
מ"ל לשקר כי עדים דמי. הכא איכא פלוגתא אי אתי מ"ל לשקר ועקר חזקה, ובפ"ק דב"ב [ה' ע"ב] מיבעיא לן, גבי תבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו. וכן פ' האשה שלו' [יבמות קט"ו ע"א] גבי החזיקה היא מלחמה בעולם. ואין החזקות הללו שוות דהא הכא מודו כ"ע דאתו מ"ל לשקר ומרע חזקה, דהוה קיימי בחזקת איסור לשוק. דאפי' ר' נתן לא קאמר, אלא משום דחזר בו אח"כ, הא לאו הכי היה נאמן כדפ"ה.
<h2>דף סה.</h2>
מדרבנן הימניה לדידה. ביתומה איירי, דמדרבנן הויא אם במקום אב, דאי ביש לה אב, או שהאם מעידה על האב שקדש, מה שייך להאמינה יותר מאדם אחר.
<h2>דף סה:</h2>
ור' מאיר הוא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. בפ' נושאין [יבמות צ"ט ע"א] פי' דלא א"ר מאיר לגבות מיתמי אלא מיניה.
לא איברו סהדי אלא לשקרי. מכאן מדקדק ר"ת [ספר הישר סימן תשל"ט] הא דאמרי' בפ' ח"ה [ב"ב מ' ע"א] קניין בפני שנים לאו למימר דלא יועיל קניין אלא בפני שנים, דלא אברו סהדי אלא לשקרי. אלא נקט שנים, משום דבעי למימר ואין צ"ל כתובו. ואין כ"כ ראי' דגבי חלוקה הוא דאמר לא אברו סהדי אלא לשקרי, אבל לעניין קניין דאלים אפשר דלא מהני אלא בעדים. והר"ר יצחק ב"ר מרדכי הביא ראיה דפסקי' בפ"ק דסנהדרין [ו' ע"א] פשרה צריכה קניין ואפ"ה אמרו רבנן פשרה ביחיד.
<h2>דף סו.</h2>
אבותינו אכלו מלוחים. פ"ה בתחלת בית שני שהיו עניים, ור"ח פי' במדבר כשהיו עוסקין במשכן, וקשה לפי' דבמדבר היה להם מן וכתיב לא חסרת דבר.
הקם להם בציץ שבין עיניך. אע"ג דבגדי כהונה אסור ללבוש שלא בשעת עבודה, כדאמרי' לעיל [נ"ד ע"א] דאין בהן מעילה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אר"ת דציץ כיון דכתיב ביה תמיד יכול להניחו כל שעה, אע"פ שצריך שלא יסיח דעתו ממנו [יומא ז' ע"א]. [וקונטרס פי' אע"ג דלאו שעת עבודה היה אמרי' בפ"ב [שם] בגדי כהונה נתנו ליהנות בהן, מיהו היינו לענין דלית בהו מעילה כדפ"ה לעיל [שם] דאין מועל בשגגה ולכך הוקדשו ליהנות בהן שוגגין. גיליון].
רב לך כתר מלכות. אע"ג דתניא בתוספתא (דמכילתין) [דסנהדרין (פ"ד ה"ו)] אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה. היינו מדרבנן, לכך לא היו מקפידין כ"כ על כתר מלכות.
סמוך אהני, דאמרי אשתבאי ואמאי לא נמצא. פ"ה דאוקי איתתא אחזקה ליכא למימר, דאיהי ליתא קמן ועל הבן באין לדון, דלית ליה חזקה דכשרות. וקשה דקי"ל פ"ק דכתובות [י"ג ע"א] לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה. ועוד מוכח פ"ב דכתובות [כ"ו ע"ב] דכי איכא תרי דאמרי בן גרושה ובן חלוצה היא, ואיכא תרי דאמרי כהן הוא, דמן הדין הוו מסקי ליה, אי לאו משום דחיישי לזלותא דבי דינא. אלמא דמוקמי אחזקת אביו. וי"ל דהכא נמי הוי מוקמינן לינאי בחזקת אמו דהויא בחזקת כשרות, אלא דקי"ל פ"ד אחין [יבמות ל"א ע"א] תרי ותרי הוה ספיקא דרבנן. וההיא דכתובות בתרומה דרבנן איירי שלא החמירו.
<h2>דף סו:</h2>
ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה. וא"ת מי דמי התם עבודתו כשרה אע"פ שהיה פסול בשעת עבודה, אלא שלא נודע פסולו באותה שעה. אבל הכא אם נודע שהיה המקוה חסר בשעת טבילה, מודה ר' טרפון שהטהרות טמאות, כדקתני מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד. ועוד שאני התם דגלי קרא, כדדרשי' לקמן. ויש לפרש בתרתי פליגי, פליגי לעניין טהרות כדמפרש. ופליגי נמי בטמא שטבל במקוה זה ועבד עבודה דעבודתו כשרה לר' טרפון אע"פ שנודע שהיה חסר קודם טבילה. וניחא השתא דקתני ר' עקיבא מטמא, משום טומאה ודאית, דעל ספק טומאה לא היה שייך לומר מטמא, דהא ר' שמעון קתני ההיא ברייתא, דאית ליה כל ספק טומאה ברה"י תולין כדאי' בריש נדה [ב' ע"ב]. ובתוספתא דריש מקואות [ה"ח] דמייתי ר' שמעון הך עובדא דמגירה של דסקים בתר דקאמר ברה"י תולין, דמשמע דמייתי לה ראיה לדבריו משום דבתולין נמי איירי ר' עקיבא. מיהו אשכחן מטמאין דלא הוי טמא ודאי בפ' בתרא [להלן פ' ע"א] גבי תינוק שנמצא בצד העיסה.
והיתה לו ולזרעו אחריו. וא"ת הא זרע משמע כשר, כדאמרי' בריש מכילתין [ד' ע"א] אין לי אלא זרע כשר. ועוד דס"פ נושאין [יבמות ק' ע"ב] משמע דאתי האי קרא למימר, דדוקא כשר בעינן, גבי עשרה כהנים ופירש אחד מהם ובעל דהולד שתוקי. ואר"ת דאסיפיה דקרא קאי דכתיב ברית כהונת עולם, דמשמע דאתא לרבויי אפי' זרע פסול, וכן פי' ר"ת בסוף פרקין [ס"ח ע"ב] גבי לא תתחתן בם.
ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה. כך כתוב בספרים, וכן בפי' ר"ח, וההוא קרא לאו בעסק עבודה איירי, אלא לעניין דין, כדמשמע בר"ה [כ"ה ע"ב] גבי עובדא דר' יהושע יפתח בדורו כשמואל בדורו. אלא גר' ובאת אל הכהן אשר יהיה דכתיב גבי בכורים בפ' כי תבא ומהאי קרא דרי' לה בספרי.
ואיזה זה הבא על אחת מכל עריות שבתורה. כאן סתם לן כשמעון התימני דפ' החולץ [יבמות מ"ט ע"א], דמחייבי כריתות הוי ממזר, ולא מחייבי לאוין. אע"ג דסתם לן כר' עקיבא בפ' ר"ג [שם נ"ב ע"ב], ובפ' האשה רבה [שם צ"ב ע"א]. סתמא דמתני' עיקר, דכה"ג קרי הלכתא פסיקתא בב"ק [ק"ב ע"א] ובע"ז [ז' ע"א] ההיא דכל המשנה ידו על התחתונה. וסוגיא דשמעתא דפ"ק דיבמות [י"ד ע"א] דקאמר פשיטא בני חייבי לאוין כשרים ננהו. ובפ' כיצד [שם כ"ג ע"א] קאמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין. עוד מדפסקי' פרק החולץ [שם מ"ה ע"א] גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ור' יוחנן וכלהו אמוראי דאיירי בצרת מחזיר גרושתו פ"ק דיבמות [י"א ע"ב], ולר' עקיבא [לא] משכחת לה דאין קדושין תופסין בה. ובפ' בתרא דמכילתין [ע"ח ע"א] אמרי' הכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאין לוקה אלמא תפסי בה קדושין, משמע דאפי' בחייבי לאוין דשאר אין הלכה כר' עקיבא. מיהו מכל הנך אין ראיה, דאין הלכה כר' יהושע. דמחייבי מיתות ב"ד הוי ממזר ולא מחייבי כריתות, אבל כלהו סתמי דלא כר' יהושע. ויש עוד לדקדק מדאמ' פ' החולץ [מ"ה ע"ב] ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב, ולהא מילתא דמי חייבי כריתות לאשת אב דלא תפסי בה קדושין לדידיה ותפסי בה לאחריני. ור"ח פסק כשמעון התימני מהא דאמר ר' אליעזר פ"ק דיבמות [י"ד ע"א] אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת, ואינו ראיה דלאו היינו ר' אלעזר אמורא, אלא ר' אלעזר תנא, דלקמן פ' בתרא [ע"ה ע"ב] פריך מינה אר' אלעזר דספקן בודאן.
<h2>דף סז.</h2>
מתני' ר' יהודה הוא. לאו לגמרי כותיה, דהא ר' יהודה סבר כר' עקיבא, דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ג ע"א].
והרי חלל שנשא בת ישראל. וא"ת שאני התם שמחללה בביאתו והויא נמי חללה, וי"ל דמ"מ לא בא פסול דולד מחמת האם דישראל שנשא חללה הולד כשר.
ונתנייה בהדיא. לעיל לא פריך הכי, דבכלל ממזרת לישראל הוי, כיון דסבר ר' יהודה קהל גרים איקרי קהל. ומ"מ לא הוה ידעי', אי לאו דתני כל מקום לאתויי.
<h2>דף סז:</h2>
הא לכתחלה הא דיעבד. וא"ת הא אמרינן פ"ק דתמורה [ה' ע"ב] כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והתם נמי פריך הרי אלמנה לכ"ג דתפסי בה קדושין, ומשני שאני התם דגלי קרא לא יקח ולא יחלל. אלמא אי לאו קרא, ה"א דלא תפסי בה קדושין. וי"ל השתא דגלי קרא באלמנה לכ"ג ה"א דנילף מינה דאי עביד מהני.
<h2>דף סח.</h2>
אמר קרא ותהי נדתה עליו. השתא דייק מדתפסי בה קדושין אין הולד ממזר, משמע דתפיסת קדושין וממזרות הא בהא תליא. וכן משמע בכולה סוגיא ובכמה דוכתי, וכן בסמוך דקאמר ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, לא אשכחן בשום מקום דאמר הכי בהדיא, אלא דשמעי' דס"ל בסוף החולץ [יבמות מ"ט ע"ב] יש ממזר מחייבי לאוין. והא מנלן דהא בהא תליא, הרי חייבי כריתות לר' יהושע דלא תפסי קדושין, ואפ"ה אין הולד ממזר, ועוד דבסוף החולץ דריש מקרא דיש ממזר מחייבי כריתות ולעיל מצריך קרא לחייבי כריתות דלא תפסי קדושין. וי"ל דלשמעון התימני ולר' עקיבא הא בהא תליא משום דגלי קרא דיש ממזר מחייבי כריתות, וגלי לן נמי דלא תפסי קדושין. אבל לר' יהושע אע"ג דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות, אין ממזר אלא מחייבי מיתות כדיליף בס"פ החולץ [שם].
שתי נשים מעם אחד. ושתיהן מצריות אחת ראשונה או שניה ואחת שלישית, לאו היינו מעם אחד דהשלישית ישראלית גמורה.
<h2>דף סח:</h2>
אמר קרא לא תתחתן בם. פ"ה לא יהא לך בהם חתנות. וקשה לר"ת דלא תתחתן לאו בנכרית איירי, כדאמרינן פ' הערל [יבמות ע"ו ע"א] בגיותן לית להו חתנות, נתגיירו אית להו חתנות. ועוד כי משני כי יסיר לרבות כל המסירים, א"כ היה בכל האומות לאו דלא תתחתן והאיך אנו מתחתנים בגרים. ואר"ת דאסיפיה דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך, לא יהא לך לקוחין בה. וכן יש לפרש בפ' ב' דע"ז [ל"ו ע"ב], דפריך בנותיהם דאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן, דאסיפיה דקרא סמיך. וניחא השתא דלא תתחתן בז' עממין איירי כפשטיה דקרא, וכיון דאיירי בגיורת, לא שייך בה לרבות כל המסירים.
הניחא לר' שמעון. דבלאו כי יסיר מוקמי בז' אומות שאדוקים בע"ז, דשאר אומות מנהג אבותיהם בידיהם, אלא לרבנן מנלן, דבלאו כי יסיר הוה מוקמי בכל אומות, ואתא כי יסיר לאוקומי בז' אומות דמסירי טפי. וקשה הא קרא בז' אומות כתיב ואמאי ה"ל לאוקומי לרבנן בכל אומות, אי משום דהוה ילפינן מז' אומות שאני הנך דמסירי טפי. וי"ל כיון דלא דרשינן טעמא דקרא, פירכא נמי לא שייך למפרך.
<h2>דף סט.</h2>
זיל גנוב. אע"ג דאמרינן לעיל [נ"ה ע"ב] אין אומרין לאדם חטא בשביל שתזכה חבירך, וגם אסור לגנוב ע"מ לשלם תשלומי כפל [ב"מ ס"א ע"ב], שמא היה מוצא שהיו מוחלין לו העון, רק שיהא עליו דין חיוב מכירה כדי לטהר בניו.
עשרה יוחסין. ענייני משפחות, ולא כשאר יוחסין, כמו מעלין מתרומה ליוחסין מנשיאות כפים ליוחסין [כתובות כ"א ע"ב] שהוא לשון עילוי משפחה.
<h2>דף סט:</h2>
ומבני לוי לא מצאתי שם. פ"ה שלא מצא ראויין לעבודה אלא אותן שקצצו בהונות ידיהן. ולא היה יכול לפרש שלא מצא לויים כלל, דהא קתני במתני' לויים והנך דלא חזו לעבודה הוו כדפ"ה. מיהו אין ראיה מזה, דקרא דמייתי עלה בסמוך, וישבו הכהנים והלויים בתחלת ספר עזרא כתיב [ב' י"ג], שעלו עם זרובבל קודם שעלה עזרא, ומשמע שהיו לויים כשרים, דכתיב בתריה [ג' י'] ויעמ[י]דו הכהנים מלובשים והלויים בני אסף במצלתים להלל, וגם עשו פסח ושאר קרבנות כדכתיב, ואיכא למ"ד בפ"ב דתענית [כ"ז ע"א] דשיר מעכב הקרבן, ומ"מ בעליית עזרא כמו כן עלו עמו לויים, דכתיב [שם ז' ו'] הוא עזרא עלה מבבל, וכתיב [פסוק ז'] ויעלו [מ]בני ישראל ומן הכהנים והלויים והמשוררים והשוערים והנתינים בשנת שבע לארתחשסתא המלך, ובתריה הכי כתיב [ח' ט"ו] ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ומבני לוי לא מצאתי שם, וא"כ ע"כ צריך לפרש דאותם לויים שעלו עמו לא היו ראויין לעבודה, ואע"פ שכבר היו שם לויים כשרים, מ"מ קנס הלוים, כדאמרינן [יבמות פ"ו ע"ב] דקנסינהו עזרא. והפסידו גם אותם שעלו, לפי שהן היו מועטים, ולא היו מספיקין לכל (אדם) העם, שהיו אז הקרבנות מרובין, דעיקר עלייה [היתה] עם עזרא, כדכתיב [שם ז' ט'] הוא יסוד המעלה מבבל. א"נ גם הראשונים היו קצוצי בהונות, ואע"ג דשיר מעכב קרבן, כמה ענייני כלי שיר היו, שלא היה צריך בהונות אלא לכנורות, ומ"מ הקפיד עזרא שלא היו יכולים להודות בכנור, ולנגן בכל כלי שיר.
<h2>דף ע.</h2>
שאינה הוגנת לו. שאסורה לו כדפ"ה. אליהו כופתו. קסבר אליהו זה פנחס, שקינא במעשה זמרי שהיא עבירה כיוצא בה. א"נ משום דבאליהו כתיב קנא קנאתי, ובעניין זה שייך קנוי, כדאשכחן בפנחס במעשה זמרי.
<h2>דף ע:</h2>
לאכרוזי עליה מי אמר. ורב יהודה דאכריז עליה, משום חוצפא יתירה דחזא ביה, כדאשכחן פ' הפועלים [ב"מ פ"ג ע"ב] גבי חומץ בן יין והיו מכוונים ברוח הקדש.
אם קודם מעשה אמרה שומעין לו. כגון שהוא עצמו נוגע בדבר, שצריך לאותה הוראה להחזיק דבריו כי הכא. וכן פ' הערל [יבמות ע"ז ע"א] גבי עמשא שהעיד מפי שמואל הרמתי מואבי ולא מואבית, והוא עצמו היה צריך לכך, דבת ישי היה נשוי, אביגיל בת נחש דהיינו ישי, כדאמרי' בספ"ק דב"ב [י"ז ע"א] ובפ' נושאים [יבמות צ"ח ע"א] גבי גר שהיה נשוי אשת אחיו מאמו.
<h2>דף עא.</h2>
לטמא ולטהר. גבי פסול ממזירות ונתינות שייך לשון טומאה וטהרה, כדאמרי' [ס"ט ע"א] יכולים ממזרים ליטהר. אבל לרחק ולקרב, שייך בפסול כהונה, כדאמרי' בכתובות [כ"ב ע"ב] ורחקוה בני משפחה, שהכהנים שומעים לרחק אבל לא לקרב [עדיות פ"ח מ"ג]. שאר ארצות בחזקת פסול הן עומדות. לאו פסול ממש אלא שהן עיסה גבי בבל.
<h2>דף עא:</h2>
עד היכן היא בבל רב אמר עד נהר עזק ושמואל אמר עד (אמני) [נהר יואני] ולעיל בדיגלת עד היכן רב אמר עד אכבדא דאוונא גרסי בפר"ח. ושמו' אמר עד נהר מושכני. נר' לי שבבל ממוצעת היא בין פרת לחידקל פרת מן הדרום וחידקל היינו דיגלת מן הצפון. וחוצה לפרת ארץ ישראל לבד (מדירם) [מבירם] שיחוסה בבבל. וחוצה לחידקל מושך תחום בבל עד נהר יואני לשמואל. ונר' לי שפרת לצפונה של ארץ ישראל כדכתי' ונעו מים ועד ים ומצפון עד מזרח דהיינו מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. ונהר היינו צפון דאידך קרא. וממדבר היינו מזרח שזהו מדבר מואב (ו)ממזרח השמש. והכי נמי כת' וירד מים ועד ים ומנהר עד אפסי ארץ. ואפסי ארץ היינו מזרח. ופרת אינו מנהרות ארץ ישראל כדאמרי' כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה זו ארץ ישראל שיושבת על שבעה ימים ועל ד' נהרות ירדן ירמוך קרמיון ופוגה. אבל פרת אינו מהם אלא סוף גבול צפוני ולכן קרוי נהר הגדול דעבדא דמלכא מלכא אבל מארץ ישראל (אינן) [אינו]. ומי גשמים של ארץ נוטפין בתוכו (וידרדין) [ויורדין] מארץ ישראל לבבל. והיינו דאמרינן מיטרא במערבא סיהדא רבא פרת. וכל יד נהר פרת ארץ ישראל היא ועיסה לבבל לבד מבירם. לכך לא פיר' עד היכן היא בבל אלא מצד חידקל. וחוצה לו של צד פרת (חוצה לו) ארץ ישראל לבד מבירם. והיינו דקאמר מאי (דעתיד) דעתך משום בירם. כלומר יודע אתה שהיא ארץ ישראל ועיסה לבבל אלא שאינך תופס בירם עיסה ולכך אתה שואל לאידך (עיסה) גיסא דפרת מיחסי דפומבדיתא מבירם נסבי ואינה בארץ יש'. ופרת דרומה של בבל וחידקל היא צפונה ומושכין הנהרות ממזרח למערב. ושוט משוט בין הנהרות עומדת. וקבעי תלמודא כי עומדת בין הנהרות מאי הוי הא אוהי דקירא דסמיכא טפי כדאמר ר' יוחנן אוהי דקירא ולעיל פסולה בין הנהרות נמי קיימא. ומתרץ ר' אבהו בין הנהרות הרי היא כגולה ליוחסין כלומ' שוט משוט שהיא בין הנהרות הרי היא כגולה ליוחסין ולא כל בין הנהרות אלא רצועה נפקא כדמשני אביי. ויש ספרים דלא גרסי' בפירוקי דר' אבהו בין הנהרות הרי היא כגולה כמו שלא נתנו בבירם שיש פיסול למעלה ולמטה וסביבות הרצועה ששוט ומישוט יש בה כמו בבירם שהיא מצד ארץ ישראל. ולתחת לפרת שלא פירש כמו שפירש לתחת בדיגלת שלא היו ישראל דרים שם. וזה צורת משך הנהרות ורוחבה של בבל ורואין כאלו חוט מתוח מכנגד נהר יאני עד לעיל בדגלת ולתחת בדגלת כזה. [ספר הישר לר"ת — חידושים סימן קנ"ח].\raster(93-,97-)="Z40"
עד היכן היא בבל. פ"ה שבבל ממוצעת בין פרת לחדקל, פרת מן המערב, חדקל מן המזרח, ומושכין מדרום לצפון, ופרת יורד מא"י לבבל, כדאמרי' [שבת ס"ה ע"ב] מטרא רבא במערבא סהדא רבא פרת, וסופו של פרת שופך בחדקל. ולהכי לא בעי לתחת בפרת עד היכא, לפי שנופל בחדקל, ובבל מושכת עוד למטה הימנו עד אפמייא תתייתא. וקצת תימה דלא מפרש להאי גיסא דפרת לכל צד מערב אלא בירם. ור"ת פי' בספר הישר [סימן קנ"ח] דשני הנהרות מושכים ממזרח למערב, וחדקל בצפון בבל, ופרת מן הדרום בצפון א"י, ואינו מנהרות א"י כדאמרי' [ב"ב פ"ד ע"ב] כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, זו א"י שיושבת על שבע ימים ועל ד' נהרות, ירדן ירמוך קרמיון ופוגה, אבל פרת לא חשיב, והוא סוף גבול צפוני, ונקרא נהר הגדול לפי שסמוך לא"י דעבדא דמלכא כמלכא [שבועות מ"ז ע"ב], וגשמי א"י יורדים בו, ולדרומו של פרת א"י ועיסה לבבל לבד מבירם, ולכך לא פי' אלא חדקל וחוצה לו, והיינו דקאמר מאי דעתך משום בירם כלומר יודע אתה שהיא א"י, אלא שאינך תופס בירם עיסה, שאתה שואל להאי גיסא דפרת, מייחסי דפומבדיתא מבירם נסבי ואינה בא"י, והא דלא בעי לתחת בפרת, לפי שלא היו ישראל דרין שם. [וכן י"ל לפ"ה שלא היו ישראל דרין להאי גיסא דפרת אלא בבירם. גיליון].
<h2>דף עב.</h2>
ה"ג והאמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל מושכני, דמשמואל אדשמואל פריך. והא דפריך מינה לקמן לר' יוחנן דאמר וכולן לפסול, אע"ג דשמואל פליג עליה בספ"ק דיבמות [ט"ו ע"ב], מ"מ מודה כאן דנטמעו בין הגוים, דלא חשיבי כגולה ליוחסין. הראני פרסיים הראני חברים. כאן משמע דחברים לאו היינו פרסיים ובפ"ק דשבת [י"א ע"א] פירשתי.
<h2>דף עב:</h2>
היום ישב בחיקו של אברהם אבינו. פ"ה שנמול בו ביום, והאריך ימים עד דורות אחרונים, בימי רב נחמן בר יצחק כדאמר פ' לא יחפור [ב"ב כ"ב ע"א]. ותימה לומר כן, דההוא דהתם היה תלמידו של רבא, ולעיל פ"ב [נ"ד ע"ב] אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' מאיר במעשר, משמע שהיה רבו של רב נחמן סתם. אלא י"ל דשנים היו.
הלכה כר' יוסי. תימה דהלכתא למשיחא היא, דהכי פריך בר"פ ד' מיתות [סנהדרין נ"א ע"ב]. וי"ל דפליגי בממזר שאין ידוע ונ"מ שלא להתרחק ממשפחות שאינם ידועות. וא"ת כי פריך לר' יוסי מוישב ממזר באשדוד, לוקמא בממזר ידוע, דליכא למימר דבתרוייהו פליגי, דא"כ הא דאמר לעיל כגון אלו אליהו בא לטהר ולטמא, ודייקי כגון אלו דידיע, אבל משפחה שנטמעה נטמעה, כמאן לא כר' מאיר ולא כר' יוסי. והא נמי ליכא למימר דבממזר ידוע פליגי, ובשאין ידוע אפי' ר' מאיר מודה, חדא דתקשי הלכתא למשיחא. ועוד דהכא פסקי כר' יוסי, ולעיל כולהו אמוראי כר' מאיר, דאמר ר' יהושע ב"ל כסף מטהר ממזירים, דלר' יוסי א"צ כסף, ור' יצחק ור' יוחנן ואביי דאמרי משפחה שנטמעה נטמעה, מקרא דמגישי מנחה בצדקה. אלא ע"כ בשאינו ידוע פליגי, ועל זה [לבד] שייך לומר (לבד) דהוה מפיק אליהו צוורני צוורני. ובידוע מודה ר' יוסי, והא דלא [מוקי] וישב ממזר באשדוד בידוע, משום דההוא לא צריך, אלא המטומעין צריך להבדילן ולהושיבן לבד שלא יטמעו עוד בהן. ואע"ג דאיכא השתא תרי קראי בטמוע, ומטהר כסף ואטהר אתכם, אין להקפיד בכך. ואפשר דצריכי לבני לוי ולשאר שבטים. א"נ איצטריך חד אפי' לידועים קצת, כדאמר ר' יוחנן לעיל [ע"א ע"א] היכלא בידינו הוא.
<h2>דף עג.</h2>
חד לכהני וחד ללוים. וא"ת הא אמרינן פ"ק דהוריות [ו' ע"ב] דשבט לוי לא איקרי קהל, מדכתיב ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת, כל שיש לו אחוזה קרוי קהל. י"ל דלגבי פסול יוחסין מקרי קהל, א"נ קהל סתמא לא מקרי, והכא בקהל [ה'] כתיב.
אלא מעתה שתוקי שתוקית לא ישא. תימה הא רבא גופיה פסיק בר"פ החולץ [יבמות ל"ז ע"א] כר' אלעזר דאמר ספיקן בספיקן אסור. וי"ל דלר' אלעזר הכי נמי, ורבא קאמר הכא מלתיה לכ"ע, ופריך ליה מרבנן דשרו ספיקן בספיקן.
מאי איכא למימר מיעוט ארוסות. משמע דמארוסה הוי ממזר. וק' דרב ושמואל דפליגי לקמן [ע"ה ע"א] בארוסה שעיברה, לתרוייהו לא חשיבא ודאי ממזר, דמאן דשרי ליה בממזרת, היינו משום דלית ליה דר' אלעזר דספיקן בודאן אסור. וי"ל דשאני הכא כיון דהשליכתו מוכח מלתא דממזר הוא, כי היתה נאמנת לומר דמארוס הוא, וכן יש לתרץ דקאמר ומיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים משמע נמי דהוי ממזר, ואמאי הא איכא למימר שבא בעלה בצנעה, כי עובדא דאבוה דשמואל, כדפי' בה"ג בסוף גיטין, אלא י"ל הואיל והשליכתו ודאי ממזר הוא. מיהו קשה בפ' הערל [יבמות פ' ע"ב] דאכשר רבא תוספאה בתר תריסר ירחי שתא משום דאשתהויי אשתהי. תיפוק ליה דשמא בא עליה בצנעה. וי"ל כגון שהיתה מודה שלא בא משהלך.
<h2>דף עג:</h2>
כולן טמאות. וא"ת כיון דהוו תלתא הוי רה"ר, כדאמרי' בר"פ ב' נזירים [נזיר נ"ז ע"א] וספק טומאה ברה"ר טהור. וי"ל ישנות שאני, ואפי' נעורות אין לטהרן, כי ההוא [פסחים י' ע"א] דב' שבילין כשבאו לישאל בבת אחת. והר"ר יצחק הלבן פי' דלא מיקרי רה"ר מנשים, לפי שאסור להתייחד עמהן. ואע"ג דתלת דהוי רה"ר מסוטה ילפי, דאיכא בועל ונבעלת דהיינו תרי, אלמא דאשה מן המניין. מ"מ נשים הרבה כולן כאחת חשיבי, וההיא דשני נזירין דפריך אינהו והך דקאי גבייהו הוו להו תלת ה"ה דה"מ לאוקומי בנשים אלא דניחא להו לאוקומי בכל אדם. ועוד י"ל דטומאת ראיה אין לטהר ברה"ר דלא ילפי מסוטה אלא טומאה שע"י נגיעה, תדע דמעת לעת שבנדה טמא ברה"ר כדאיתא בירושלמי דנדה [פ"א ה"א].
והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים. בפ"ב דכתובות [כ"ו ע"א] על משנה דאין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד אתמר מלתיה דר' יוחנן בירושלמי [שם ה"ח].
איבעית אימא לעולם ערער חד. תי' אמאי לא מהמנא חיה כנגד הערער, דהא דהמנוה רבנן הוי כבי תרי, דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כדאמרי' פ' (כשם) [מי שקינא (סוטה ל"א ע"ב)] גבי עד אחד אומר נטמאת. וי"ל דשאני עדות חיה דקיל שאינה נאמנת אלא לפי שעה, וההיא שעתא נמי דמהימנא לפי שאין עדים מצויין בשעת לידה, לכך לא האמינוה אלא היכא דליכא ערער.
בזמן שמקחו בידו. פ"ה דרמי עליה למידק ליתן המקח למי שמכר, שלא לחזור בו דקם ליה במי שפרע. וקשה שמא המוכר לא יחוש לכך ויתן לאחר וכ"ע נמי אין יודעין דין מי שפרע. ויש לפרש דמיירי לאחר שנתקיים המקח בקניין, דרמי עליה שלא ליתן אלא למי שקנה, ונאמן כל זמן שמקח בידו, דומיא דדיין דמהימן כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו.
<h2>דף עד.</h2>
וליחזי זוזי ממאן נקט. פ"ה ס"ד שקבל מעות מאחד, והא ודאי דכיר זוזי ממאן קביל, ומשני דנקיט מתרוייהו. ולא ידיע, אין ידוע לנו. ובריש ב"מ [ב' ע"ב] פי' דל"ג ולא ידע דאפי' ידע בזה, אין המוכר נאמן משהלכו מלפניו. ור"ח פי' דאמקחו בידו פריך דמשמע דנאמן לומר לזה מכרתי, אע"פ שקבל מעות מחבירו, מגו דאי בעי יהיב ליה, ואמאי להוי מגו במקום עדים, דאנן סהדי דממי שקבל המעות לו נתרצה. ומשני דנקט מתרוייהו, וגרסינן ולא ידע. וזה הפי' אין לפרש בב"מ, דהתם אין מקחו בידו, דשני הלוקחין אוחזין בטלית. ור"ת פי' [ספר הישר סימן תקע"א] דפריך נשאל למוכר, ויהא נאמן אפי' אין מקחו בידו, לכל הפחות לעניין שיפטר משבועה, אותו שמסייעו המוכר, ולהשתבע אידך שבועה דאורייתא להכחיש העד. ומשני דנקיט מתרוייהו, וגרסינן ולא ידע, שאין המוכר יודע, שאלו היה יודע היה דינו כעד אחד. וקשה לכל הפי' דלישני דליתיה למוכר קמן דלישייליה. ורבינו אפרים פי' דאינן חלוקים על המעות מי נתנן, אלא שזה אומר לי נתרצה המוכר כשקבל מעותי, וזה אומר אע"פ שקבל מעותיך לי נתרצה. ופריך ולחזי זוזי ממאן נקט, נשאל מהם אע"פ שאין המוכר כאן מי נתן המעות, ומסתמא נתרצה למי שקבל מעותיו. ומשני דנקט מתרוייהו ולא ידיע ול"ג ולא ידע.
נאמן דיין לומר. היינו מומחה שדן ביחיד. וחכמים אומרים אינו נאמן. פ"ה אבן גרושה הוא דפליג. וקשה דאמרי' פ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"ב] שלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא, האומר על תינוק בין הבנים נאמן, וקאמר רבא דה"ק האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה, ור' יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן, אלמא דבבכור נמי פליגי. ועוד דפריך התם [קכ"ז ע"ב] ולקמן בפרקין [ע"ח ע"ב] אלא לרבנן יכיר למ"ל בצריך הכירא. הא לרבנן נמי איצטריך לבכור, וי"ל דתינוק בין הבנים הוי כמו בן גרושה שפוסל הגדולים דהוו ממזרים, בהא נמי פליגי רבנן דאינו נאמן, אבל כשאינו ניכר איזה מהם גדול מודו רבנן דנאמן לומר אחד מהם בכור הוא שאינו פוסל האחרים. והר"ר אליהו פי' דבן גרושה נפקא ליה מדכתיב בן השנואה יכיר. ובירושלמי [בפירקין ה"ז] משמע כן, דקאמר בכור יכיר, בן השנואה יכיר. ובפ' יש נוחלין ולקמן פריך אלא לרבנן יכיר דסמכיה לבן השנואה למה לי. מיהו לשון התלמוד לא משמע הכי, דקאמר כשם שנאמן לומר זה בני בכור, משמע דמינה גמיר, דמשמע ליה קרא אפי' בתינוק בין הבנים, שפוסל הגדולים, וה"ה לבן גרושה. בה"ג פסק כר' יהודה דוקא כשפוסל אחרים ע"י הכרת בכור כדפסיק ביש נוחלין כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה, אבל האומר זה ממזר בלא הכרת בכור אינו נאמן, ולא נהירא דבפ' החולץ [יבמות מ"ז ע"א] גבי אי אתה נאמן לפסול בניך, פריך מדר' יהודה, ומפ' רב נחמן דה"ק לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי, ופסק התם כרב נחמן, והתם ליכא הכרת בכור. ובשאלתות דרב אחאי נמי דקדק מהתם בפר' וארא [שאילתא מ"ג] דבכל עניין הלכה כר' יהודה, מדפסקי כרב נחמן דאמר אין עדות לגוי, הא לא הוי גוי מהימן.
ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. תימה אמאי מייתי דרב יהודה, הא לא פריך אלא דלתני התם, וכן היה אבא שאול אומר כדבריו כדפ"ה. וי"ל דאי לאו דרב יהודה איצטריך משנה יתירה דהכא, דה"א אין הלכה כר"ג, דמשמיה דר' אליעזר אמר דשמותי הוא. אבל השתא דפסקי כר"ג, פריך שפיר דסגי דלתני התם וכן [וכו'].
אבל היכא דרוב פסולין אצלה. תימה אמאי לא פריך ולר' יהושע בן לוי דאמר פ"ק דכתובות [י"ג ע"ב] לדברי המכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין מאי איכא למימר, ואכתי למה לי ייתור משנה דאבא שאול. וי"ל דאיהו ס"ל כמ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ועי"ל דלעיל שייך למפרך למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה מא"ל, דלישנא דמתני' הכי משמע, דנקט מעוברת ולא נקט נבעלה, משמע דתקנת ולד אשמועינן, אע"ג דמ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה לית ליה האי דיוקא, מ"מ פשטא דמתני' הכי משמע, ולמ"ל דאבא שאול. אבל הא לא משמע ממתני' כלל דמכשיר אפי' ברוב פסולין, אלא מכח ברייתא דמייתי התם, ולכך אצטריך שפיר דאבא שאול.
ותו ר' יהודה אוסר אהייא. ה"ה דהוה מצי למפרך, ותו הא מותר אסור, והא גירי וחררי מותרים לבא בקהל ומותרים לבא זה בזה. וחדא נקט. א"נ אכתי לא שייך למפרך האי ותו, כיון דאכתי לא ידע במאי איירי כל האסורין.
הא מדקתני סיפא. תימה דילמא לעולם אודאין בספיקן ור' אלעזר מוסיף ספיקן בודאן וספיקן בספיקן. וי"ל דא"כ לא ה"ל למימר אלא ספיקן בודאן וספיקן בספיקן ותו לא, וא"ת למ"ל למידק מדר' אלעזר, תיפוק לי דדרשינן לעיל [ע"ב ע"ב] לר' יהודה מיתורא דחמשה קהלי למשרי ממזרי בשתוקי ושתוקי בישראלים. וי"ל דהכא בעי למימר דאסר מדרבנן, ור' אלעזר נמי דאסר היינו מדרבנן, כדמפרש רבא לעיל [ע"ג ע"א].
<h2>דף עד:</h2>
מאי ניהו גיורת פחותה מבת ג'. השתא נמי ה"מ למפרך הא תנא ליה רישא, אלא [דלא] (ד)חשיב לה פירכא, ולא אתא לשנויי אלא קושייא דותו.
והרי גר שמותר בכהנת. תימה דאין זה מותר לבא בקהל כהונה, דהא לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, וי"ל דפריך לפי שאינו פוסלה בביאתו מכהונה ומתרומה.
ת"ק סבר ממזר מאחותו הוי ממזר. פ"ה וה"ק כל הנולדים מאיסור ערוה. ותימה מידי ערוה קתני, כל האסורים לבא בקהל קתני, דמשמע אפי' חייבי לאוין דלא הוי ממזר. ויש לפרש כל האסורים לידבק בקהל, דלא תפסי בהו קדושין.
ר' יהושע אומר כל שחייבים עליו מיתת ב"ד. אית ספרים דגרסי רבי יהודה אומר משום ר' יהושע משום דמדר' יהושע לא שייך למפרך תנינא חדא זימנא. ולא יתכן כלל דבפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ג ע"ב] אמר דר' יהודה כר' עקיבא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין. וכ"ת דמ"מ ממזר לא הוי מ"ד אחייבי כריתות לר' יהושע. הא כיון דר' יהודה אית ליה דלא יגלה כנף אביו, באנוסת אביו הכתוב מדבר, א"כ ס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין, כדדריש ר' עקיבא בס"פ החולץ [יבמות מ"ט ע"א], דמלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר. ואפי' ס"ל כתנא דפ"ק דיבמות [י' ע"א] דסבר באנוסת אביו הכתוב מדבר, וס"ל נמי דאין ממזר מחייבי לאוין, דמלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר, ולא הוי לא יגלה בכלל, מ"מ מחייבי כריתות הוי ממזר לכל הפחות. והא דפריך תנינא משום דה"ל למתני וכן א"ר יהודה כדפ"ה, כדפריך נמי לעיל גבי אבא שאול. וה"ה דה"מ למפרך דע"כ לכל הפחות מחייבי כריתות הוי ממזר, כיון דמוקי לא יגלה באנוסת אביו, אלא דפריך בפשיטות.
<h2>דף עה.</h2>
ושניהם לא למדוה. עיקר הטעם, מובת כהן כי תהיה לאיש זר, כדיליף ביבמות פרק אלמנה [ס"ח ע"א]. אלא דילפי הכא מאלמנה, מי חשיב זר אצלה, לאוקומי ביה קרא.
לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול. הקשה הר"ר משה כהן דמשמע הכא דמצרי שני בתו כשרה לכהונה, דאי לקהל, כ"ג באלמנה אין זרעו פסול לקהל. ות"ק נמי לא פליג, מדנקט שביאתו בעבירה, ולא נקט שזרעו פסול. וכן בת גר עמוני משמע הכא דכשרה לכ"ע. ובפ' הערל [יבמות ע"ז ע"א] פליגי ר' יוחנן ור"ל בבת מצרי שני ובת עמוני, וקאמר ר"ל דפסולה. וי"ל דסוגיא דהכא כר' יוחנן דאיהו קאמר לה, אבל ר"ל סבר דת"ק פסיל משום דזרעו פסול. א"נ נקט ביאתו אפי' לר"ל דמשו"ה זרעו פסול.
אלמנת עיסה. ב' לשונות פ"ה פ"ק דכתובות [י"ד ע"א] וגם פי' ריב"א פי' שם. הלל שונה. אע"ג דהיינו מתני', פריך מהלל שהיה שונה ופוסק כן. ומותרים לבא זה בזה. פ"ה כל האסורים שבהן, ולא למעוטי גרי וחררי אתא כדקתני במתני'. היינו דרב. וא"ת לימא דא"ב דלשמואל מותר בשתוקית ולרב אסור. וי"ל דשמואל לא איצטריך לאשמועינן היתירא, דמתני' היא.
עשאוהו כגר לאחר עשרה דורות. שנראין כישראל ושמא אחד [מישראל ישא אחת] מהם והיא ממזרת. ועד שלא פי' היאך ממזרות שייך בהם, פריך לו מי דמי.
מאי שתוקי בדוקי. ולא פליג אדרב ומר אמר חדא ומר אמר חדא. וקי"ל כרב במאי דפסיק כר' אליעזר, דבר"פ החולץ [יבמות ל"ז ע"א] פסק רבא כר' אליעזר, דמוקי דר' אליעזר כר' אליעזר ב"י, ופליג (אבי) [אאביי] דפסיק כשמואל. ובשתוקי בדוקי קי"ל כשמואל, דהיינו כאבא שאול דפסיק רבא כותיה לעיל. ודוקא בדיעבד, כדאמרי' פ"ק דכתובות [י"ד ע"א] דא"ל שמואל לרב יהודה הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא ביה לכתחילה עד דאיכא רוב כשרין, ולא סגי בחד רובא, כדפסיק התם רב חייא בר אשי כר' יוסי דבעי תרי רובא.
<h2>דף עה:</h2>
גוי ועבד הבא על בת ישראל. מעבד הוי ממזר, דחייבי לאוין הוא, דאיכא לאו דלא יהיה קדש. ומגוי אע"ג דלאו חייבי לאוין הוא, דבית דינו של שם גזור, מ"מ הוי ממזר, כיון דלא תפסי בה קדושין. א"נ לא הוי ממזר אלא מדרבנן, שעשאוהו כעבד, כמו שגזרו על הגויה משום שפחה. ולכך מזכיר גוי בהדי עבד, כמו שמזכיר חלוצה בהדי גרושה [מכות י"ג ע"א], אע"פ שחלוצה דרבנן, ובסמוך מעבד דייק, דלגוי שפיר אצטריך קרא, דלאו ממזר דאוריתא הוא.
השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מיבעיא. תימה דמשמע הכא דלר' יוחנן לא הוי ממזר, ובפ' החולץ [יבמות מ"ה ע"א] קאמר בהדיא דהוי ממזר מגוי ועבד, ובפ' ר' ישמעאל [ע"ז נ"ט ע"א] גבי חזא בנת ישראל דמעברו מגוים, וי"ל דהכא משמיה דרבי ישמעאל קאמר וליה לא ס"ל.
<h2>דף עו.</h2>
לפי שאין בקיאים בתורת גיטין וקדושין. וא"ת מה בכך הא קי"ל דגר מותר בממזרת. וי"ל דסבר כר' יהודה דאסר, ואי ס"ל מותר צ"ל דכהנים כשרים נטמעו בהן. וכן צריך לפרש לרב נחמן בסמוך דאמר ממזר מאחותו וממזר מאשת איש נתערבו בהן.
מצת כותי מותרת. קודם שגזרו על פתן כדאיתא פ"ק דחולין [י"ג ע"א] גבי שחיטת מין פתו פת כותי. א"נ בעיסת ישראל שעשאה כותי. ומיירי שאכל הכותי ממנה, דהא לית להו לפני עור לא תתן מכשול, ואדם [יוצא] בה נמי כשהוא בעצמו יוצא בה.
צריך לבדוק ד' אמהות. הך בדיקה משום חללות, מדאמרי' בגמ' דלא בדקה איהי בדידיה, דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. ובודק נמי משום ממזרות, דאם לא היה בודק אלא משום חללות, למ"ל לבדוק את אמה, הא ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, ואיהי דלא בדקה בדידיה, אע"ג דהוזהרו כשרות על הממזרות, דהשוה הכתוב אשה לאיש כדאיתא פ' יש מותרות [יבמות פ"ד ע"ב], מ"מ כיון דלא בדקה משום חללות, לא בדקה נמי משום ממזרות כדפ"ה. והיינו טעמא דעיקר הבדיקה משום חללות, כדאמרי' [כתובות י"ד ע"ב] מכירים ישראל ממזרים שביניהם, ואין מכירין חללים שביניהם. ואם אבי אמה ואמה, אע"פ שהוא למעלה יותר מבאמה, לעולם בודק ב' אמהות.
ולא מן המזבח ולמעלה. הא דלא חשיב תרומה ונשיאות כפים, אומר ר"ת דתרומה בכלל מזבח, ונשיאות כפים בכלל דוכן. ועוד אומר ר"ת דהכא לא איירי בעבודת מזבח ממש, אלא בדברים הכשרים בזר, כגון הפשט ונתוח, שלא היו מניחין לעשותן אלא למייחסי כהונה, ולכך לא חשיב תרומה. מיהו קשה דלא חשיב שטרות למ"ד מעלין [כתובות כ"ד ע"ב], וספר תורה [שם כ"ה ע"ב], וי"ל תנא ושייר.
<h2>דף עו:</h2>
ששם היו יושבים מייחסי כהונה ולויה. פ"ה משנה היא במס' מדות. ואין שנויה בזה הלשון דתנן התם [פ"ה מ"ד] ששם סנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונה, אלא בתוס' דסנהדרין [פ"ז ה"א] איתא גבי זקן ממרא, משם מעלין אותו ללשכת הגזית ששם היו יושבין ובודקין יחוסי כהונה ולויה. וההיא דמדות לאו ביוחסין מיירי, אלא שהיו דנין כהן ששמש בטומאה, או בעל מום ששמש.
אתך בדומין לך ומום אין בך מום ממש. אע"ג דמאתך נמי הוה שייך למעוטי בעל מום, דמשה לאו בעל מום הוה, כדאמרי' פ' מומים אלו [בכורות מ"ד ע"א] א"כ עשיתו למשה בעל מום, מ"מ לא הוה מסתבר למדרש אתך להכי, אי לא דכתיב ומום אין בך.
לאתויי ממזר. וא"ת לימא דהיינו לדון ממזר חבירו, כמו גר כדאמרי' פ' מצות חליצה [יבמות ק"ב ע"א] גר דן את חבירו דבר תורה. ובקו' פי' שם דהיינו לדון דיני נפשות, דדן את חבירו ולא ישראל, אבל לדיני ממונות כשר. ואי אפשר לומר כן כדאמרי' בסמוך דכל משימות לא יהיו אלא מקרב אחיך. ובפ' (מצות חליצה) [החולץ (שם מ"ה ע"ב)] אמרי' רבא אכשריה לרב מרי בר רחל, ומנייה אפורסי דבבל כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרי ביה, אלמא דבעי אמו מישראל אפי' לדיני ממונות. וי"ל דשאני ממזר דאמו מישראל מקרב אחיך הוא. וא"ת ולימא לאתויי בעל מום דכשר לדיני ממונות, ופסול לדיני נפשות מונשאו אתך. וי"ל דבפסול יוחסין איירי, כדמסיק פרק זה בורר [סנהדרין ל"ו ע"ב].
גיליון, וכולן בני יפת תואר, שלקחו אנשי ישראל כדפ"ה, דליכא למימר מדוד, דלא אשכחן אלא תמר דבת יפת תואר היתה, וגם לא עשה כ"כ מלחמות, כי לא היה יכול ליקח אלא אחת, ע"כ.
וכולן מגדלי בלורית היו. תימה לפ"ה דלעיל [כ"ב ע"א] דיפת תואר אסורה עד אחר כל המעשים, הרי היו הבנים ישראלים מיוחסים, והאיך היו נוהגים כמשפטי הגוים. ולפר"ת ניחא דביאה ראשונה מותר. וי"ל לפי שהיתה מתגיירת בע"כ, ולדה כולד נכרית כדפי' בפ"ק [שם].
דאזלי לבעותי עלמא. אע"ג דגבי מלחמת דוד שחלק לג' ראשים, כתיב והשלישי איתי הגתי משמע שמינהו שר עליהם, לפי שעה עשה כן. א"נ היינו נמי לבעותי.
<h2>דף עז.</h2>
אינו חייב אלא אחת. משום דלא אתי איסור חללה וחייל אאיסור זונה. וא"ת הא דאמר בסמוך כהן הבא על אחותו, זונה משוי לה, חזר ובא עליה עשאה חללה, מאי נ"מ כיון דלא חייל אאיסור זונה. וי"ל דנ"מ לכהן שהביא ב' שערות אחר שנעשית חללה, דחיילי ליה איסור זונה וחללה בבת אחת. דהכי אמרי' ס"פ ד' אחין [יבמות ל"ג ע"א], גבי זר ששמש בשבת דאייתי ב' שערות בשבת דחיילי זרות ושבת בהדי הדדי.
אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופין מחולקין. ע"כ בהתראה אחת, דאי בג' התראות אפי' באלמנה אחת חייב על כל ביאה וביאה כדקאמר בסמוך. ויש לתמוה ג' ביאות בג' אלמנות היכי משכחת לה, תוך כדי דיבור להתראה, דמצי אמר אשתלאי כדאמרי' פרק אלו נערות [כתובות ל"ג ע"א] גבי עדים זוממין, נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין, [וכדקאמר התם דמרמזי רמוזי ליכא למימר הכא, דא"כ הוי כשלש התראות גליון]. וס"פ בתרא דמכות [כ' ע"ב] לא משכחת דחייב ה' קריחות בהתראה אחת אלא שסך חמש אצבעותיו נשא. וי"ל כיון דכל עבירה הויא תוך כדי דיבור לחברתה, וכל שעה עוסק באותה עבירה, חשיב הכל כתוך כדי דבור להתראה, כדאמרי' במכות [ו' ע"א] דכמה עדים המעידים זה תוך כדי דיבור של חבירו, חשיבי כולן תוך כדי דיבור של ראשון, כל זמן שעסוקין באותו עניין. וההיא דה' קריחות, המ"ל הכי, אלא דניחא ליה לאשכוחי בבת אחת.
<h2>דף עז:</h2>
הרי שמות מוחלקין. לאו דוקא דגופין מוחלקין סגי וה"ה דה"מ למנקט ג' אלמנות מאיש אחד.
הואיל ושם זנות פוסל בישראל. משמע מכאן דזונה פסולה בתרומה, דאי לאו הכי איסור חללה ה"ל למיחל אאיסור זונה, מגו דאיתוסף בה איסור לתרומה, איתוסף נמי לכהונה. וכן משמע פ' החולץ [יבמות מ"ד ע"ב] ובפ' כשם [סוטה כ"ט ע"א]. ושם פי' הא מנלן, דהא אשה זונה לא יקחו לכהונה כתיב.
כל שהוא ביקח הרי הוא בלא יקח. פי' בקו' דסמוכין דריש, וקשה דמאי קאמר דאמר לך מני הא לא הוי טעמא משום דאין איסור חל על איסור, אלא דאפקא קרא. אלא לסימנא בעלמא נקט.
<h2>דף עח:</h2>
ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דשב"ל, ה"מ לאוקומי בנכסים דלא עבידי דאתו, כדאמרי' [גיטין מ"ב ע"ב] אימור דא"ר מאיר בפירות דקל (דלא) [ד]עבידי דאתו. אלא דעדיפא משני.
כשהוא גוסס. פ"ה דההיא שעתא לאו בר מתנה הוא. ור"ח פי' בב"ב [קכ"ז ע"ב] משום דחשיב כמת דרוב גוססין למיתה, והיה ר' יואל מדקדק מכאן כיון דלאו בר מתנה הוא, אין יכול ליתן גט, דכתיב ונתן בידה דחזי לנתינה. והא דתנן במס' אהלות [פ"א מ"ו] ובמסכת שמחות [פ"א ה"א], הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, נוחל ומנחיל וזוקק ליבום, היינו במלתא דממילא, אבל בדבר שצריך להקנות כגון מתנה וגט לא. והא דאמרי' פ"ק דערכין [ו' ע"ב] דגוסס נודר ומעריך ומקדיש, שאני התם משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי. ורשב"ם פי' בב"ב [שם] שנפלו לו כשהוא גוסס ואין יכול לדבר ואין לו כח ליתן, משמע מפי' דאם יכול לדבר יכול ליתן. וכן עיקר, דהא אמרי' פ' מי שאחזו [גיטין ע' ע"ב] שחט בו שנים או רוב שנים ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, ואין לך גוסס יותר מזה ועומד למות, דאפי' מיעוטן אינם לחיים. וכן היה מגויד או צלוב ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. ובפ' כל הגט [שם כ"ח ע"א] אמרי' המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, וקאמר לא שנו אלא חולה שרוב חולים לחיים, אבל גוסס שרוב גוססים למיתה לא, והיינו משום דחיישינן שמא מת, אבל אם היה עדיין גוסס כמו שהניחו היה נותן לה. וא"ת אמאי אוקמא בגוסס, אפי' בחולה שאינו יכול לדבר נמי, כדאמרי' [שם ס"ז ע"ב] נשתתק ואמר כתבו גט לאשתי כו' ותניא [שם ע"א ע"א] כשם שבודקים אותו לגיטין כך בודקים למשא ומתן. וי"ל נהי דאינו יכול ליתן עכשיו, הרי יכול ליתן כשיתרפא וא"כ יכיר למה לי.
<h2>דף עט.</h2>
דגברא קים ליה ביוחסין. ואפי' קדשה השליח למיוחס טפי, מ"מ דעת האב לעשות קידושי עצמו עיקר.
וקדשה היא עצמה בעיר. הא דלא אפליגו בקדושי אביה לבדו, דלרב לא הוו קדושי, לשמואל ספק. דא"כ אפי' לשמואל לא הוו קדושי. דאיכא תרתי לטיבותא, חדא הרי בוגרת לפנינו, ועוד דאוקמה אחזקת פנויה. כי היכי דמודה שמואל גבי מקוה, משום דאיכא תרתי לריעותא. אבל כשקדשה עצמה ליכא לאוקמי אחזקת פנויה, דממ"נ מקודשת או בקדושיה או בקדושי אביה.
מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. וא"ת מ"ש מנדה [נדה ו' ע"א] דלחולין אמרי לכ"ע השתא הוא דחזאי. דמאן דמטמא למפרע, היינו לתרומה וקדשים, וי"ל דסבר רב דרגילות סימנין לבא מצפרא. אבל התם אם איתא דהוה דם, מעיקרא היה אתי. א"נ, אשה מרגשת בעצמה כדאמרי' בריש נדה [ג' ע"א]. וא"ת א"כ מאי פריך לשמואל ממקוה טפי מרב, כיון דלא פליג רב אלא בסימני' דרגילות לבא מצפרא וי"ל דמקוה נמי רגיל להתחסר, כדקאמר התם [שם ב' ע"ב] חסר ואתא. וא"ת והיכי מוקי לקמן רב כר' נתן, מה שייך הך סברא דסימנין רגילות לבא מצפרא. וי"ל כי היכי דאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו, משום דרגילות לבא מצפרא, אע"פ שפעמים מאחרים לבא, ה"נ איכא למימר כמו שהוא בריא עכשיו, כך היה בריא בשעת מתנה, כיון שרגילות העולם שרובן בריאין.
<h2>דף עט:</h2>
(אלא) דכ"ע בחזקת בריאים קיימי. אע"ג דאם ש"מ הוא, ליכא למימר דכ"ע בחזקת ש"מ קיימי, מ"מ עליהם להביא ראיה, דאוקי ממונא בחזקת מריה. וא"ת הא אפי' להוציא ממון קאמר ר' נתן, כמו שהוא עכשיו כך היה ש"מ בשעת המתנה, דאמרי' פ' מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א] ההיא מתנתא דלא הוה כתיב בה מגו מרעיה איפטר לבית עלמא אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, וקאמר כמאן אזלא שמעתא דרבא כר' נתן. וי"ל דרבא לית ליה דחויא דהכא, ולא מוקי מלתיה דשמואל כר' נתן, אלא כתנאי. וקי"ל כרב כדמסיק בסמוך. וכר' נתן קי"ל [ב"ק נ"ג ע"א] דדיינא הוא ורבא עבד עובדא כותיה.
כי עבד במכחשתו. ל"ג דילמא דאי לא פליגי א"כ כי עבד כרב במכחשתו עבד. וא"צ להביא ראיה על האשה. הא פשיטא כיון שהיו מכירין אותה שבדקוה כשנשאה. ותנא אגב סיפא, דקתני מביא ראיה על האשה ועל הבנים.
<h2>דף פ.</h2>
ל"ש אלא בקדשי הגבול. הקשה הר"ר יצחק בר מרדכי דתניא בפ"ב דכתובות [כ"ה ע"ב] הרי שבא ואמר זה בני וכהן, נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי, והכא בעינן כרוכין, ותירץ דר' תנא הוא ופליג. ור"ת אומר [ספר הישר סימן ל'] דאין זה מחלוקת חדש, אלא ר' סבר כמ"ד התם מעלין לתרומה ע"פ עד אחד וה"ה קרוב, ולכך האב נאמן. ומתני' דהכא כמ"ד אין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד, וקדשי הגבול היינו תרומה ונשיאות כפים ויוחסין. והא דקאמר אבל ליוחסין לא, לאו היינו להשיאו אשה, אלא יוחסי קורבא דעריות לסקול ולהרוג זה על זה כדמסיק ואזדא ר' יוחנן לטעמיה [וכו'].
ובצק בידו. פ"ה בידוע שנטל(ה) מן העיסה, ודרכו של תינוק לטפח בשרצים ונבילות שבאשפות. וקשה דלפלגו בתינוק גופיה, דר' מאיר מטהר, דסמוך מיעוטא דאין מטפחין לחזקת טהרה דתינוק. ומפרש ר"ת [ספר הישר סימן ק"ס] וכן פי' בערוך [ערך טפח] דדרכו של תינוק לטפח בעיסה, וה"ג בהדיא בירושלמי [פ"ד ה"י]. וטפוח שייך באוכלין כדאמרי' בע"ז פ' ר' ישמעאל [ס' ע"ב], או שהיה מטפח ע"פ החבית המרותחת, וסתם תינוק טמא דתניא בתוספתא [טהרות פ"ג ה"ה] מפני מה אמרו תינוק טמא, מפני שנשים נדות מגפפות אותו ומנשקות אותו. ומטהר ר' מאיר אע"פ שרוב תינוקות מטפחין, ונוגעין בעיסה, מיעוט אין מטפחין, ואיכא למימר שאדם טהור לקח מן העיסה ונתן בידו, וסמוך מיעוטא לחזקת עיסה, ואתרע ליה רובא. וכפר"ת משמע בפ"ב דנדה [י"ח ע"א] גבי בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ושם פי'.
סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע ליה רובא. תימה דבפ"ב דיבמות [קי"ט ע"א] אמרי' לר' מאיר דה"ל פלגא ופלגא. ויש לחלק בין איסור לטומאה כדאמרי' פ' כסוי הדם [חולין פ"ו ע"א] דפריך לר' מאיר מהך תינוק וקאמר אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר, מיהו הוא גופא תימה מאי שנא טומאה מאיסור. וע"ק דמסתמא עיסה זו ספק טומאה ברה"י היא ואמאי מטהר ר' מאיר. וי"ל דמשו"ה מיקל בתינוק דהוי דבר שאין בו דעת לישאל כדאמרינן בסמוך, וכל שאין בו דעת לישאל, אפי' ברה"י טהור כדאמרי' פ' כשם [סוטה כ"ט ע"א], וא"ת כיון דלר' מאיר חשיב ליה מיעוט כרוב למ"ל סמוך מיעוטא אחזקה, בלא חזקה יטהר ספק זה, משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. וי"ל דמ"מ לא אלים המיעוט למהוי כפלגא אי לאו דאיכא חזקה בהדיה.
ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי. תימה למ"ל טעמא דלקמן, דעשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל, אפי' לא עשו, טעמא רבא איכא, כדקאמר הכא דיש לטמא משום רובא אפי' אין בו דעת לישאל. וי"ל דרוב תינוקות מטפחין לא הוי רוב גמור, כדמשמע פ"ב דנדה [י"ח ע"א] דקאמר ר' יוחנן בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי. וקאמר למעוטי מאי, אילימא תינוק, האמרה ר' יוחנן חדא זמנא, משמע דלא חשיב רוב כי הנך. והא דקאמר עשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל, ולא קאמר עשאוהו כרוב גמור, דא"כ היו שורפין.
רובא וחזקה רובא עדיף. פי' הר"ר יעקב בר' נתן אע"ג דתרוייהו דאורייתא רובא עדיף, דהא אפר פרה מטהר טמאים, אע"ג דטמא בחזקת טומאה, ופרה ספק [נ"א. שמא] טריפה ופסולה. אלא דאזלינן בתר רובא, דרוב בהמות כשירות.
<h2>דף פ:</h2>
דהוה עובדא ואפיקתיה. פי' ר"ח כי ההיא עובדא דההיא אתתא דהות יתבא ובכיא על קברא דבעלה, ואזלת וזנת בהדי ההוא גברא דנטר צליבא, אדאזלן לבית סתרא איגניב צליבא, ואפיקתיה לבעלה מקבריה וצלבתיה.
ל"ש אלא בכשרים. בתוספתא [פ"ה ה"י] תניא אשה מתייחדת עם שני אנשים, ואפי' כותים ואפי' עבדים, ואפי' אחד כותי ואחד עבד, ואפי' קטן חוץ מקטן שאינה בושה לשמש בפניו. אבל לא תתייחד אפי' עם מאה גוים. והאי כותי מיירי בכותי חבר, וכן עבד כשר כטבי עבדו של ר"ג.
<h2>דף פא.</h2>
בעלה בעיר אין חוששין לה. פ"ה להלקות. וקשה דמשמע דאיסורא איכא, ובסמוך דפריך גבי שקולו דרגא מתותי ביבי, משמע דאפי' איסורא ליכא, וע"ק דמשמע דאם אין בעלה בעיר מלקין, ולעיל אמרי' דאין מלקין באשת איש. ויש לפרש אין חוששין לה דאפי' איסורא ליכא.
<h2>דף פא:</h2>
אסור להתייחד עם כל העריות שבתורה. לבד מאמו קאמר. דלא פליג אדרשא דבן אמך, ובסמוך מבתו פריך. א"נ שמואל מחמיר מדרבנן. וצריך לדקדק כמאן הלכתא כרב אסי או כשמואל דאין זה בשל סופרים, דיחוד דאורייתא הוא כדאמרי' פ"ב דע"ז [ל"ו ע"ב]. מיהו איכא למימר דהלכה כרב אסי שהיה גדול משמואל כדאמרי' במרובה [ב"ק פ' ע"ב] שמואל לא הוה עייל קמיה דרב אסי, ואמוראי דבסמוך היו מחמירים על עצמן.
<h2>דף פב.</h2>
טוב שברופאין לגיהנם, בירושלמי גריס טוב שבגוים בשעת מלחמה הרוג, דבשלא במלחמה לא מעלין ולא מורידין.
שותפו של עמלק. במדרש [תנחומא פר' בשלח] דריש עם לק שהיה להוט אחר ישראל ככלב אחר הנבלה, לכך מדמה ליה לטבח שחס על בהמותיו להכשיר נבלות.
מצינו שקיים אברהם כל התורה כולה. אין זה מן המשנה, דבפ' אמר להם הממונה [יומא כ"ח ע"ב] אמר רב להא מלתא, ואטו מתני' אתא לאשמעינן. וכן כתוב בספרים ישנים דלעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה ברייתא היא. ואיכא למימר דרב לא שמיע ליה [הך] ברייתא.
